רכבת לילה לליסבון: מיקס אירופי

בחיי שזה אחד הסרטים המגוחכים ואפילו המקוממים שהגיעו לכאן בזמן האחרון.

הבמאי מדנמרק. ההפקה גרמנית. השחקנים גרמנים, בריטים, צרפתים, שוויצרים, שוודים, וכמובן פורטוגזים. וכולם מדברים אנגלית במבטא שאמור להיות פורטוגזי, אבל הוא בעצם שום דבר חוץ מהזרה משונה. הרי שני פורטוגזים ידברו ביניהם פורטוגזית. אבל בסרט הזה הכל הולך. מעין יצור כלאיים בלתי ברור.

מה גם שהסרט בנוי בעצם משני סרטים: באחד מורה מציל אישה שעומדת להתאבד בקפיצה מגשר. היא נעלמת לו והוא מוצא בכיס המעיל שהיא משאירה ספר וכרטיס לרכבת לליסבון. בהחלטה של רגע הוא עולה על הרכבת, משאיר את חייו מאחור. זה סיפור מעניין למדי. אם הוא היה מסופר כראוי. למה הוא משאיר את חייו מאחור? מה יש בהם (או אין בהם) שהוא היה מוכן לקפוץ להרפתקאה שכזו?

בסיפור השני אנו נחשפים לאדם שכתב את הספר ולמאורעות חייו בצל הדיקטטורה הפורטוגזית של לפני כמה עשורים. אני לא ממש מבין מה המשיכה של המורה לסיפור של הסופר. כמה משפטים פילוסופים בשפה גבוהה שהמורה מקריא לעצמו אינם מספקים את הסחורה. צריך להיות משהו יותר קונקרטי כדי שאני אבין למה המורה רץ בכל ליסבון אחרי רמזים המרכיבים פאזל של חיים שלמים.

העריכה של הסרט אינה מספקת. החדירה של הסיפור מהעבר אל הסיפור מההווה איטית מדי. בהדרגה היא הופכת את הסיפור מהעבר למעניין יותר, מייתרת את הסיפור מההווה, הופכת אותו ללא רלוונטי. יותר מזה, בשלב מסוים בסרט הסיפור מההווה הופך לטריק קולנועי בלבד בכדי להיכנס שוב ושוב לפלאש מהעבר. למשל: מישהו מבקש ממישהו אחר סיגריה. ומיד הוא אומר: אח…הוא היה מעשן הרבה. ומיד עוברים לסיפור מהעבר. הסיפור של המורה מההווה מרגיש בחלקים גדולים מהסרט כתירוץ מיותר לספר על העבר. סיפור אחד מפריע לשני.

ואז, באיזשהו שלב, התעצבנתי. בסצינה אחת מרגשת, שהצליחה בכל זאת לחדור את מעטה המבנה המגוחך של הסרט הזה, מישהי מהעבר מסבירה שהיא בכתה כשלמדה על מעשיו של סבה בזמנים החשוכים של הדיקטטורה. והרי הסרט הזה הוא הפקה גרמנית, בהשתתפות שחקנים גרמנים. האם הגרמנים צריכים לחפש בפורטוגל זמנים חשוכים כדי לעשות חשבון עם העבר? אין להם זמנים חשוכים משל עצמם?

ברונו גאנץ, היטלר בכבודו ובעצמו, גם הוא בסרט הזה. "רכבת לילה לליסבון"

ברונו גאנץ, היטלר בכבודו ובעצמו, גם הוא בסרט הזה. "רכבת לילה לליסבון"

על הפוסטר של הסרט כתוב: מאת הבמאי בילה אוגוסט, זוכה האוסקר על "פלה הכובש". הבעיה היא שזה היה ב-1989. מאז ועד היום אוגוסט מדשדש בבינוניות מתסכלת. רק לפני כמה חודשים הוקרן כאן סרט אחד שלו, "דיוקנה של מארי", שמדגים בדיוק את יכולותיו של אוגוסט: הוא יודע לצלם, ויש לו משיכה לקלאסי, אבל חוץ מאותו "פלה הכובש", אין לו באמת סרטים טובים. ועדיין, גם כאן, יש לו רגעים יפים של בימוי. רגעים שבהם הוא חוזר לסצינות  שכבר נראו קודם אבל מזוית אחרת. רגעים בהם אנו לומדים דברים חדשים באמצעות ביקור במחוזות מוכרים. רגעים בהם אנו לומדים על ההיסטוריה דבר חדש, מעכלים אותה, וממשיכים הלאה.

אבל מעבר לכך קשה לצלוח את הסרט הזה, שמדבר אנגלית במבטא מזויף, שמספר שני סיפורים שמפריעים אחד לשני ולא מגיעים לכדי מימוש, שבהם חבורה של שחקנים מכובדים די מתבזה. סרט בעייתי מאוד, "רכבת לילה לליסבון".

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s