בית ספר למפלצות: Uוניברסיטה Mסחרית

אין לי הרבה דברים רעים מדי להגיד על "בית ספר למפלצות". אין לי גם הרבה דברים טובים מדי להגיד על הסרט הזה. הוא השאיר אותי די אדיש.

זה די טראגי, למען האמת. אולפני פיקסאר היו החדשנים בשטח. המרגשים, המקוריים, המצוינים. ללכת לראות את הסרט השנתי של אולפני פיקסאר היתה חווייה ייחודית. ידעתי שאפשר לסמוך עליהם. שהם יצטיינו בחשיבה מקורית ("צעצוע של סיפור"), במצוינות טכנית ("באג לייף"), במצוינות תסריטאית ("רטטוי"), בנועזות ("וול-אי", שלהזכירכם היה אילם כמעט לחלוטין בחלקו הראשון).

ואז פיקסאר ואולפני דיסני הפכו לגוף אחד. בעולם אידיאלי הגוף החדשני, הרענן, היה מפיח חיים חדשים במפלצת המסחרית העייפה. בעולם המעשי ההיפך קרה. פתאום סרטי המשך הפכו לסטנדרט. פתאום החשיבה הפכה להיות מסחרית, באה מהראש העסקי, ולא מהלב היצירתי.

וכך נראה "בית ספר למפלצות". די בומבסטי (לפחות בהתחלה). כל פעם ששם הפקולטה שבמרכז הסרט מופיע, מופיעה גם תרועה אדירה של מוסיקה. הכל כדי לתפוס את תשומת הלב. הכל כאילו נחמד וקליל. למעשה מזיע מהצורך למכור (את הסרט, את המוצר הזה שנקרא "בית ספר למפלצות"). הסרט, ככלל, חביב וזורם, אבל הוא כאילו חסר חיים. כאילו הכל הולך על אוטומט. ויש בו קריצה ברורה לתרבות השלטת. במקום להיות האור שהולך לפני המחנה, במקום להכתיב את האופנה, פיקסאר רודפים אחרי האופנה. מתחנפים אליה.

רוב רובו של הסרט מתרכז בתחרות שנקראת "משחקי הפחדה". האסוציאציה המיידית שלי היתה "משחקי רעב". משחק שבו כמה שלבים, ובסוף כל שלב אחד המתמודדים עף מהמשחק. בין שלב לשלב – פרשנות, סוג של עצירה דרמטית לעיכול. למעשה מדובר בחיקוי של פורמט טלויזיוני נלוז. "בית ספר למפלצות" הופך לסרט ריאליטי.

הרפתקאות! מרדפים! ריגושים! במחיר כרטיס קולנוע בלבד! בבית הספר למפלצות!

הרפתקאות! מרדפים! ריגושים! במחיר כרטיס קולנוע בלבד! בבית הספר למפלצות!

אז לא, זה לא כזה רע. זה לא להמשיך לקרוא