בית ספר למפלצות: Uוניברסיטה Mסחרית

אין לי הרבה דברים רעים מדי להגיד על "בית ספר למפלצות". אין לי גם הרבה דברים טובים מדי להגיד על הסרט הזה. הוא השאיר אותי די אדיש.

זה די טראגי, למען האמת. אולפני פיקסאר היו החדשנים בשטח. המרגשים, המקוריים, המצוינים. ללכת לראות את הסרט השנתי של אולפני פיקסאר היתה חווייה ייחודית. ידעתי שאפשר לסמוך עליהם. שהם יצטיינו בחשיבה מקורית ("צעצוע של סיפור"), במצוינות טכנית ("באג לייף"), במצוינות תסריטאית ("רטטוי"), בנועזות ("וול-אי", שלהזכירכם היה אילם כמעט לחלוטין בחלקו הראשון).

ואז פיקסאר ואולפני דיסני הפכו לגוף אחד. בעולם אידיאלי הגוף החדשני, הרענן, היה מפיח חיים חדשים במפלצת המסחרית העייפה. בעולם המעשי ההיפך קרה. פתאום סרטי המשך הפכו לסטנדרט. פתאום החשיבה הפכה להיות מסחרית, באה מהראש העסקי, ולא מהלב היצירתי.

וכך נראה "בית ספר למפלצות". די בומבסטי (לפחות בהתחלה). כל פעם ששם הפקולטה שבמרכז הסרט מופיע, מופיעה גם תרועה אדירה של מוסיקה. הכל כדי לתפוס את תשומת הלב. הכל כאילו נחמד וקליל. למעשה מזיע מהצורך למכור (את הסרט, את המוצר הזה שנקרא "בית ספר למפלצות"). הסרט, ככלל, חביב וזורם, אבל הוא כאילו חסר חיים. כאילו הכל הולך על אוטומט. ויש בו קריצה ברורה לתרבות השלטת. במקום להיות האור שהולך לפני המחנה, במקום להכתיב את האופנה, פיקסאר רודפים אחרי האופנה. מתחנפים אליה.

רוב רובו של הסרט מתרכז בתחרות שנקראת "משחקי הפחדה". האסוציאציה המיידית שלי היתה "משחקי רעב". משחק שבו כמה שלבים, ובסוף כל שלב אחד המתמודדים עף מהמשחק. בין שלב לשלב – פרשנות, סוג של עצירה דרמטית לעיכול. למעשה מדובר בחיקוי של פורמט טלויזיוני נלוז. "בית ספר למפלצות" הופך לסרט ריאליטי.

הרפתקאות! מרדפים! ריגושים! במחיר כרטיס קולנוע בלבד! בבית הספר למפלצות!

הרפתקאות! מרדפים! ריגושים! במחיר כרטיס קולנוע בלבד! בבית הספר למפלצות!

אז לא, זה לא כזה רע. זה לא צועק באוזניים כמו "מכוניות (2)". זה למעשה נחמד. אבל זה גם כמו כל סרט אחר. ראית – שכחת. אם כבר יוצאים מהבית וקונים כרטיס לסרט, מותר לצפות לסרט שירתק, שירגש, שיסחוף. "בית ספר למפלצות" הוא אחד כמו כולם. חסר ייחוד.

יש נקודת אור אחת ויחידה. והיא לא שייכת בכלל לסרט. המסורת של פיקסאר מכתיבה הקרנת סרט קצר לפני הסרט הארוך. מקום בו במאי העתיד יכולים להתבטא. והסרט הקצר שלפני "בית ספר למפלצות" הוא פנינה מרגשת. "המטרייה הכחולה" מציג מחשבה מקורית בשימוש באנימציה (נדמה לי שיש כאן בעצם שימוש בצילומי לייב-אקשן, ותוספות אנימציה על גבי התמונה המצולמת. ואם הכל אנימציה, אז היא ברמה גבוהה מאוד. נראה ומרגיש אמיתי לגמרי), והסיפור עצמו רומנטי, עדין, ומרגש. ב"מטרייה הכחולה" שאורכו דקות בודדות, יש יותר שאר רוח והתלהבות מכל שאר הדקות שבהן נמשך "בית ספר למפלצות". השאלה היחידה האם הבמאי של "המטרייה הכחולה" יבלע בתוך המערכת ההוליווידית המסחרית, או שהוא ימצא דרך לבטא את קולו הייחודי. אולפן האם, פיקסאר, כבר נבלע במערכת, איבד את קולו, הפך למוצר מדף נוסף, אחד כמו כולם, חסרי ייחוד. וסאשקה אונסלד, הבמאי של "המטרייה הכחולה"…?

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s