פסטיבל ירושלים 2013: הקדמה

ביום שישי נסעתי לירושלים. מישהו החליט שהבלוג שלי שווה משהו, אז קיבלתי הזמנה ליום הקרנות מוקדמות לסרטים שיוקרנו בפסטיבל ירושלים. היו 4 הקרנות בשלושה אולמות במקביל. היו לנו 12 סרטים לבחירה, ומתוכם בחרתי 4. אז מאוד נהניתי מהיום הזה, מהארגון שלו, ומהאווירה שבה אנשים פשוט באים, מדברים ומתווכחים על קולנוע. אבל אם רק הסרטים עצמם היו יותר טובים…

ראשית התיישבתי לצפות ב

Upstream colour

סרט שהגיע מעוטר בפרס חבר השופטים מפסטיבל סאנדאנס האחרון. אחרי ההקרנה התבדחתי עם חברי הבלוגרים על כך שכמות הנטישות בהקרנה שתהיה בפסטיבל עצמו תהיה כנראה מסיבית. אם 100 אנשים יכנסו להקרנה, סביר להניח שלפחות כ-50 יצאו ממנו במהלך ההקרנה. למעשה מדובר בסרט גודארי מאוד. משהו שהולך באופן מופגן כנגד הקהל. משהו שבודק את כלי העבודה של יוצר קולנועי, ובדרך שם פס על דרך הסיפור הקונבנציונלית. ה'עלילה', אם ניתן לקרוא לה כך, היא על בחורה שנחטפת ע"י פסיכופט ועוברת מסע התעללות (היו רגעים שחשבתי שמדובר בגרסה חופשית יותר של האנקה). אבל אז הבחורה משוחררת, ומנסה להסתגל לחיים מחדש. היא אפילו מוצאת בחור חדש, אבל זכרונות הזוועות שעברה לא מרפים.

אבל זה רק תיאור של קו עלילה מאוד חופשי. יש באמצע גם איש סאונד /קו נטוי/ מגדל חזירים שכל הזמן נמצא בסביבה. הסצינה הביזארית ביותר היתה עוד בחלק הראשון של הסרט, כשאיש הסאונד פשוט מציב רמקולים עצומים מחוץ לקראוואן, והסאונד העולה מהם הוא כשל מאוורר עצום. משהו שאמור להגביר מתח, אבל מכיוון שהוא עושה את זה באופן מלאכותי, ובעצם מחצין את הטכניקות הקולנועיות שלו אל המסך, הוא משיג את ההיפך (גודאר, נו…). היו רגעים שנזכרתי ב"אנדנטה" הישראלי, שנעשה במופגן מתוך חשיבה על הסאונד, ורק אח"כ דאג לאספקטים האחרים. גם אם "אנדנטה" הותיר אותי חצוי, הוא יותר טוב מ Upstream colour התמוה.

אז שימו לב, אזהרה: Upstream colour הוא סרט לאנשים שמתעיינים בקולנוע בלבד. בפירוק אמצעי המבע לגורמים. אם אתם מחפשים סרט עם משחק, וצילום, ותסריט – מקומכם לא פה.

אחרי הפסקה קצרה להמשיך לקרוא