פסטיבל ירושלים 2013: הקדמה

ביום שישי נסעתי לירושלים. מישהו החליט שהבלוג שלי שווה משהו, אז קיבלתי הזמנה ליום הקרנות מוקדמות לסרטים שיוקרנו בפסטיבל ירושלים. היו 4 הקרנות בשלושה אולמות במקביל. היו לנו 12 סרטים לבחירה, ומתוכם בחרתי 4. אז מאוד נהניתי מהיום הזה, מהארגון שלו, ומהאווירה שבה אנשים פשוט באים, מדברים ומתווכחים על קולנוע. אבל אם רק הסרטים עצמם היו יותר טובים…

ראשית התיישבתי לצפות ב

Upstream colour

סרט שהגיע מעוטר בפרס חבר השופטים מפסטיבל סאנדאנס האחרון. אחרי ההקרנה התבדחתי עם חברי הבלוגרים על כך שכמות הנטישות בהקרנה שתהיה בפסטיבל עצמו תהיה כנראה מסיבית. אם 100 אנשים יכנסו להקרנה, סביר להניח שלפחות כ-50 יצאו ממנו במהלך ההקרנה. למעשה מדובר בסרט גודארי מאוד. משהו שהולך באופן מופגן כנגד הקהל. משהו שבודק את כלי העבודה של יוצר קולנועי, ובדרך שם פס על דרך הסיפור הקונבנציונלית. ה'עלילה', אם ניתן לקרוא לה כך, היא על בחורה שנחטפת ע"י פסיכופט ועוברת מסע התעללות (היו רגעים שחשבתי שמדובר בגרסה חופשית יותר של האנקה). אבל אז הבחורה משוחררת, ומנסה להסתגל לחיים מחדש. היא אפילו מוצאת בחור חדש, אבל זכרונות הזוועות שעברה לא מרפים.

אבל זה רק תיאור של קו עלילה מאוד חופשי. יש באמצע גם איש סאונד /קו נטוי/ מגדל חזירים שכל הזמן נמצא בסביבה. הסצינה הביזארית ביותר היתה עוד בחלק הראשון של הסרט, כשאיש הסאונד פשוט מציב רמקולים עצומים מחוץ לקראוואן, והסאונד העולה מהם הוא כשל מאוורר עצום. משהו שאמור להגביר מתח, אבל מכיוון שהוא עושה את זה באופן מלאכותי, ובעצם מחצין את הטכניקות הקולנועיות שלו אל המסך, הוא משיג את ההיפך (גודאר, נו…). היו רגעים שנזכרתי ב"אנדנטה" הישראלי, שנעשה במופגן מתוך חשיבה על הסאונד, ורק אח"כ דאג לאספקטים האחרים. גם אם "אנדנטה" הותיר אותי חצוי, הוא יותר טוב מ Upstream colour התמוה.

אז שימו לב, אזהרה: Upstream colour הוא סרט לאנשים שמתעיינים בקולנוע בלבד. בפירוק אמצעי המבע לגורמים. אם אתם מחפשים סרט עם משחק, וצילום, ותסריט – מקומכם לא פה.

אחרי הפסקה קצרה הלכתי לראות סרט מסקרן שנקרא

"הענק וגנו"

לבמאית קוראים קליו ברנארד. ברזומה של ברנארד יש סרט דוקומנטרי אחד מבריק שנקרא The Arbor. גם כאן, בסרטה העלילתי הראשון ברנארד מוכיחה שוב שהיא במאית לא רעה בכלל, וכאישה בריטית גם היא נצמדת למסורת הבריטית של ריאליזם חודר קרביים. סיפורם של שני חברים מבית הספר שהם פרחחים לא קטנים. איכשהו הם נכנסים לביזנס עם "הענק", איש מפוקפק המנהל חצר גרוטאות גדולה. הם גונבים כל מיני חפצי מתכת ברחוב ומוכרים לו אותם כדי שיעשה רווח מהמסתם ומכירתם. עם הזמן הגניבות נעשות נועזות יותר, וזה גובה מחיר כבד. הצרה עם הסרט היא שהוא נמנע מלהתקרב לדמויות,נמנע מללחוץ על כפתורי הרגש, ומצד שני, למרות זאת, גרוני נשנק לקראת הסוף. זה בהחלט סרט מעניין, והוא בהחלט מגרה את סקרנותי לגבי הפרויקטים הבאים של ברנארד (שאגב, שומרת על קשר בין הפרויקטים שלה. לאחד מהילדים ב"ענק וגנו" קוראים ארבור). בינתיים, צפייה ב"ענק וגנו" היא יותר הקדמה לקראת המשהו הגדול שהיא תעשה בעתיד. בינתיים זה לא רע, אבל עדיין לא מספיק טוב.

אחה"צ הלכתי לראות סרט קוריאני.

"צ'יסול"

זוכה פרס חבר השופטים בקטגוריה הבינלאומית של פסטיבל סאנדאנס האחרון היה עבורי אכזבה רבתי. והאמת שההתחלה דווקא מבטיחה. בשחור לבן, עם הרבה עשן מסתורי, התחלת הסרט הביאה לי זכרונות מ"נעורי איוון" של טרקובסקי. גם הסרט הזה מתנהל בצל מלחמה. כולם נחשדים כאן כקומוניסטים, והם בורחים מחשש שיתפסו ויוצאו להורג. גם הסצינות הבאות מפתיעות לטובה. עם הרבה הומור שבא משום מקום, מדובר בעצם בסצינות ארוכות מאוד, סטטיות מאוד, בהן, באופן שיטתי, המצלמה לא זזה, והשוט מתחיל מפריים ריק המתמלא בהדרגה בעוד ועוד אנשים (תחשבו על העבודה שירון שרף עשה ב"שבעה" כרפרנס). הדיאלוגים מצחיקים מאוד, וצל המלחמה שבחוץ מביא את הסכנה אל הסצינה בצורה מוחשית, כך שכל השיחות מקבלות אופי קפקאי. אנשים פשוטים שרוצים רק לשרוד בצל הסכנה, במצב בלתי אפשרי.

זה מצוין. אבל מהר מאוד זה הופך מעייף. וחוזר על עצמו. ומאבד מהרעננות ומהקלילות. "שבעה" של האלקבצים השכיל לשלב אבל ושמחה בצורה כל כך מדויקת שהעצימה את שני הקטבים האלו. "צ'יסול" איבד אותי בערך חצי שעה לתוך הסרט, ומשם ועד הסוף עפעפיי ביקשו מנוחה.אולי בתור סרט קצר זה היה עובד מצוין. כמו שזה, זה סרט מעייף שמתחיל טוב ומדרדר מהר מאוד.

לסופו של יום בחרתי לראות את

"בית הרדיו"

דוקומנטרי צרפתי של ניקולא פיליבר. ולמרות שמדובר בסרט זניח, אפשר לומר שזו היתה חוייה חביבה למדי. מדובר במעקב אחרי חיי השגרה של תחנת רדיו צרפתית. לזכותו של פיליבר ניתן לומר שהוא נמנע לחלוטין מראיונות. הוא נוקט בשיטת ה'זבוב על הקיר', מצלם את ההתרחשויות ולא מתערב. והוא מביא אל המסך אין ספור אנקדוטות משעשעות מחיי השגרה של תחנת רדיו צרפתית.

אבל

אין שום חוט מקשר בין הסצינות. תדגמו מהסרט חצי שעה, שעה, או 17 דקות – והחוויה תישאר זהה. סדרה אינסופית של סצינות חביבות כשלעצמן, אבל אין אפילו מעקב אחד אחרי תוכנית ספיציפית, דמות ספיציפית, תוכנית ספיציפית. אין נסיון לספר סיפור של חדשות הפוליטיקה בצרפת, או התרבות, או כל נושא אחר, בראי התקשורת. "בית הרדיו" הוא סרט חביב למדי, אבל זניח לחלוטין. אם יהיה לכם זמן להרוג בפסטיבל זו יכולה להיות בחירה נחמדה. אתם מוזמנים להיכנס להקרנה של "בית הרדיו" אם אתם כבר שם, בפסטיבל, ואתם רק מחכים להקרנה הבאה. אבל אני הייתי מסמן לעצמי סרטים יותר משמעותיים כאפשרויות צפייה.

למשל

אחרי שחזרתי הביתה התחלתי לעיין בתוכנייה. וסימנתי לעצמי כמה וכמה סרטים שהייתי רותה לראות בפסטיבל. הנה כמה מהמסקרנים ביותר שמצאתי

"הגנבים"

לצערי, לוח הזמנים שלי כנראה לא יאפשר לי לראות את הסרט הזה, שמהווה לטעמי את אחת האטרקציות המסקרנות ביותר בפסטיבל (אני כנראה אצטרך לסמוך על ידידי רון פוגל שיביא את הסרט לפסטיבל הקוריאני בסוף השנה). אם כבר סרטי פעולה, אז קוריאנים. כאלו שהולכים עד הסוף, לא מפחדים, מסחררים בקצב שלהם, בהעזה שלהם, בחשיבה שלהם, באכזריות המפתיעה שלהם. ו"הגנבים" כבר קיבל שם כמצליח בסרטים הקוריאנים של השנה האחרונה (טוב, בטח. הבמאים הקוריאנים המובילים הלכו לאמריקה. עושה רושם שפארק צ'אן ווק נכשל עם "סטוקר" שלו, אבל הדיבור על Snowpiercer של בונג ג'ון הו חיובי, ואני מעריך שהוא ייחשף בפסטיבל ונציה הקרוב).

"הגנן"

מהצד השני של הקולנוע, עוד סרט שאני כנראה אאלץ לוותר עליו בצער רב וביגון קודר, הוא סרטו החדש של מוחסן מחמלבף האיראני. מחמלבף היה פורץ הדרך של הגל האירני ששטף את עולם הקולנוע בסוף שנות ה-90. ופסטיבל ירושלים דהשתא עושה לו רטרוספקטיבה קטנה, ומומלץ מאוד להיחשף לקולנוען הייחודי הזה. מומלצים במיוחד הם "גאבה", סרט אגדת עם צבעוני, משכר חושים, מרגש ומרתק, ו"סלאם סינמה", סרט סמי דוקומנטרי על הכמיהה של פשוטי העם לקסם הגדול של הקולנוע. סרטו החדש של מחמלבף, שבא אחרי שתיקה של יותר מעשור, צולם בחלקו בישראל, יוצא מתוך סיפור המסורת של הדת הבהאית כדי להרהר על תפקידה של דת בכלל בחיינו היומיומיים. אמור להיות מרומם נפש במיוחד.

"7 תיבות"

אם כבר סרטי פעולה, אז לא רק קוריאנים. גם בדרום ובמרכז אמריקה מתחילים לעשות סרטים מעניינים. הנה אחד מדובר מאוד שמגיע מפאראגוואי. נשמע כמו פצצת אנרגיה חסרת רחמים.

"ימי דיג"

עוד סרט מדרום אמריקה, אבל מהצד הרגוע, האנושי יותר של הקולנוע. ראיתי פעם סרט אחד של קרלוס סורין, משהו שנקרא "הכלב בונבון". משהו סימפטי וחם. אומרים לי ש"סיפורים מינימליים" סרט קודם של הסורין הזה, הוא אפילו יותר טוב (לא ראיתי). אז אני אשתדל לתפוס את הסרט החדש של משורר האנושיות מארגנטינה.

"לורה"

מהסרטים שכבר הזכרתי כאן בבלוג בעבר. מועמד אוסטרליה לאוסקר האחרון, סרט מסקרן שמתרחש באירופה שאחרי מלחמת העולם השניה. קייט שורטלנד עושה כאן כנראה סרט התבגרות נשי על רקע התפכחות גרמניה מהענן הנאצי הכבד. בטוח שיהיה מטריד. ולפי הביקורות מהעולם, יכול מאוד להיות שיהיה טוב.

"שלגיה"

עוד סרט שהזכרתי כאן בבלוג בעבר. חד וחלק – הסרט שהכי מסקרן אותי בפסטיבל ירושלים המתקרב. הזוכה הגדול של טקס פרסי האקדמיה הספרדית דהשתא הוא סרט אילם בשחור לבן. גרסה חדשה של "שלגיה" ברוטב "הארטיסט". לכאורה שום דבר בסרטו הקודם של פאבלו ברחר לא הכין אותי ל"שלגיה". "טורמולינוס 73" היה קומדיית סקס חביבה אך זניחה. אבל אם מפשפשים בזכרון מגלים שהבמאי של סרטי הפורנו שם חלם על אינגמר ברגמן. הוא העריץ את המאסטר השוודי, אבל ביים סרטי פורנו בכיכובה של אשתו. כלומר, לברחר יש בסיס קולנועי, ידע והכרה של תולדות הקולנוע. ובסרטו המסקרן החדש הוא הולך רחוק יותר, ונדמה שהוא יותר הומאז' אוהב לסרט האילם. זה הסרט שסביבו אני בונה את תכניית הפסטיבל שלי.

להתראות בירושלים.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s