השיר של מריון: התמסחרות זה רע?

קל להיות ציניים כלפי הפרויקט הזה. קל לראות בו איזשהו מוצר מדף מסחרי נטול כל ערך אמנותי המכוון אל קהל יעד של אנשים מבוגרים חובבי קולנוע לא מאתגר. ואם לומר את האמת, במהלך הצפייה בסרט הזה אפשר לראות את כל המרכיבים של המוצר הזה: בריחה מכל מה שיכול להיות 'יותר מדי', כמה בדיחות טפלות (זקנים מדברים על סקס זה מצחיק, זקנים עושים רוקנרול זה מצחיק. NOT), גיוס כמה שמות גדולים כדי שהמוצר יימכר – ויאללה, למסכים.

ובכל זאת, עם כל הסתייגותי מהמוצר הזה, אני דווקא בעד "השיר של מריון". אבל בעד מוגבל. בעד שמכיר בחסרונות. בעד שאומר: זה לגמרי סרט זניח ונשכח, אבל בכל זאת יש בו משהו.

לא יודע מי זה פול אנדרו וויליאמס. אחרי שצפיתי ב"שיר של מריון" שהוא ביים אני חושב שאחשוב פעמיים לפני שאצפה בסרטים נוספים שלו. נדמה לי שהוא פשוט אדם פחדן. כל סצינה בסרט, כל רגע דרמטי שהיה יכול לרגש – כל דבר בעל ערך רגשי כלשהו ממוסמס ע"י הבמאי הזה. הוא משתמש בעיקר בהכנסת מוסיקת פסנתר-כלי מיתר בסוף סצינה כדי לרכך. כי לביים סצינות 'קשות' – זה מגונה. זה ירחיק צופים. אז מרככים. כדי שיהיה קל לעכל. גם העריכה לא תמיד יעילה, וזה בולט במיוחד בסצינת "צבעים אמיתיים" – שבה דווקא כאשר וויליאמס כן מנסה לרגש, הוא מאריך את הרגע עד אינסוף, לוחץ בכוח על בלוטת הדמעות – דבר שמיד גורם לי את ההפך – להירתע.

אבל וויליאמס עושה בכל זאת משהו נכון. הוא בעיקר חסכני. הסרט נמשך שעה וחצי, ונגמר בדיוק בזמן. סצינת השיא מגיעה בדיוק בתזמון הנכון, היא אפקטיבית, והיא לא ארוכה. והיא גם, פחות או יותר, הסצינה האחרונה בסרט. סרט קומפקטי. מבלי להאריך ללא צורך. והערך העיקרי של הסרט הוא השחקן הראשי, טרנס סטמפ. איכשהו הסטמפ הזה לא הפך לכוכב, אבל הוא סוחב את כל הסרט הזה על כתפיו.

טרנס סטמפ ב"שיר של מריון". הוא מצוין, הסרט פחות.

טרנס סטמפ ב"שיר של מריון". הוא מצוין, הסרט פחות.

טרנס סטמפ מצוין בתפקיד הזקן הנרגן שנפתח לאט לאט. וגם כשהוא כבר נפתח, הוא עדיין קשה. ועדיין, הוא עשה מהלך. הגוף שלו קשה לכל אורך הסרט, אבל חיוך קטנטן שמתחיל, והשילוב של החומרה של פניו עם המעשה האמיץ שהוא עושה בסוף הופכים את הדמות שלו לאיש עגול, שלם, שעשה צעד אחד קטן שהוא כל הסיפור. בחוכמה נמנעו יוצרי הסרט מלהפוך את הדמות הזו ב-180 מעלות. השינוי שעוברת הדמות הוא מינורי, ועדיין הוא משמעותי.

גם הצוות התומך, בראשות כריסטופר אקלסטון בתפקיד בנו, וונסה רדגרייב בתפקיד אשתו עושים עבודה טובה. וג'מה ארטרטון – טוב, היא לפחות לא מקלקלת. ויש גם ילדה קטנה וחמודה. כמו שכתוב בספר. אז איכשהו, למרות שהיו רגעים שהרמתי ידיים וכמעט ויתרתי על הסרט הזה, טרנס סטמפ החזיק אותו בחיים, ואז, בסוף, משהו התיישב ואפילו הביא דמעה לעין. משהו יצר שם רגע אחד מזוקק של רגש בתוך מוצר שנדמה שמבוסס כולו על חשיבה מסחרית (שלא שונה, אגב, מהחשיבה של האולפנים ההוליוודיים על סרטי האקשן שלהם).

אז גם הוליווד טועה לפעמים, ומביאה אותה בסרט לא רע פעם בכמה זמן. גם "השיר של מריון" הוא לא טוטאל-לוס. סרט סביר שמעלה חיוך.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s