פרסי אופיר 2013: מעל הגבעה

לא הבנתי את הסרט הזה.

כלומר, הבנתי. כל מהלכי העלילה נהירים. הכל ברור ומובן. ובכל זאת, חסרה בו תשוקה. לא הבנתי למה מספרים לי את הסיפור. לאן הוא הולך. מה כוונת המכוון. למה האיש הזה, שפתאום החליט לחזור לחיפה, למה הוא מעניין אותי. מה מיוחד בו. למה הסיפור שלו ושל אביו (ושל האישה החדשה של אביו) כל כך מיוחד שהוא מבזבז עליו יותר משעה וחצי.

והכי חשוב, לא הבנתי למה הסרט מרגיש לי כל כך אנכרוניסטי. כאילו הוא הגיע אלינו במכונת זמן היישר משנות ה-70. כאילו שלמה גרוניך הצעיר כתב את המוסיקה. רפאל נדג'ארי הבמאי מניח את המוסיקה על גבי התמונה בחוסר תחכום משווע, כאילו לא עברו עשרות שנים מאז שנות ה-70.  אירועים קריטיים בסרט מבוימים ברישול כל כך בולט (ומדובר בעיקר על מה שקורה בשוק, ועל מה שקורה כשהדמות הראשית מנסה למנוע מביתו הקטנה לחצות את הכביש).

גם אירועים לא קריטיים מבוימים ברישול. למשל, בתחילת הסרט, הדמות הראשית נוסעת לחיפה. אבל השלט המתחלף ברכבת מודיע שהתחנה הבאה היא דווקא מודיעין. לא בכיוון בכלל. ובעיקר אין כיוון בסרט הזה. כשמגיעה, לקראת הסוף, סצינת ההתעמתות הגדולה בין הבן לאביו, היא מגיעה משום מקום. אין שום בניה של מתח, שום פריסה של הסיפור בהדרגתיות. וכך הסרט מתחיל משום מקום (מרק רוזנבאום שופך עליו קפה, אז זו סיבה טובה לנסוע לחיפה) ונגמר בשום מקום.

מוני מושונוב ואורי פפר. אב ובנו הולכים "מעל לגבעה".

מוני מושונוב ואורי פפר. אב ובנו הולכים "מעל לגבעה".

לא מעט שחקנים להמשיך לקרוא