העולם אחרי: גבר הולך לאיבוד

היה היה כוכב עולה. במאי-תסריטאי אמריקאי צעיר ממוצא הודי (עם שם בלתי אפשרי: מ. נייט שאמאלאן. או משהו כזה) שעשה סרט אחד שהפך להצלחה עצומה. אף אחד לא שמע עליו לפני כן. כולם רצו להיות חברים שלו אחרי זה. אפילו ברוס וויליס עזר לו בהתחלה.

מ נייט שאמאלאן. או משהו כזה.

מ נייט שאמאלאן. או משהו כזה.

אבל הצלחה מיידית ועצומה מביאה גם שונאים. היו גם כאלו שאהבו לשנוא כבר מהתחלה. שטענו שהוא שרלטן עוד באותו סרט אחד מצליח (שנקרא, אגב, "החוש השישי"). בסרט השני ("בלתי שביר", גם הוא עם ברוס וויליס) זה עוד עבד. אח"כ היו שמועות שהוא רב עם ברוס וויליס, וזו היתה הסיבה שהשחקן הראשי בסרט השלישי כבר לא היה ברוס וויליס (זה היה אחד, מל גיבסון). גם "סיינס" היה הצלחה גדולה, אבל הנפילה כבר היתה קרובה. סרטו הבא ("הכפר") זכה לקטילות טרנס-גלובליות. השטיק שלו, של לסיים כל סרט עם הפתעה עצומה שהופכת את כל הסרט, הטריק הזה הפך מגוחך. והיו גם כאלו שנזכרו בדיעבד לומר ש"גם הטוויסט ב"חוש השישי" לא היה בעצם משהו".  אבל מ. נייט שאמאלאן כבר לא שמע לאף אחד. הוא עשה סרט נוסף שכמעט קבר את הקריירה שלו לגמרי. את "נערה במים" אף אחד לא רצה לראות (והאמת, לטעמי זה באמת סרט לא טוב, אבל לא כזה גרוע כמו שעושים ממנו). ואז הוא באמת נעלם. הוא ניסה לעשות סרט אחד נוסף שגם הוא נקטל (למרות שאני דווקא מסמפט את "ביום שזה יקרה", אנשים לא מוכנים לקבל רוע שמגיע מהאויר). מישהו בהוליווד ניסה להחיות את הקריירה שלו עם סרט מן המוכן: גרסה ל"איירנבנדר". גם זה נכשל.

אז מה עכשיו? האם יהיה סוף שמח לסיפור הזה? אם לשפוט לפי "העולם אחרי", התשובה היא להמשיך לקרוא

יפות רצח: בראיוני ורורי גילמור הורגות את הקולנוע

כן, בדיוק בשביל זה הלכתי לראות את הסרט הזה. אלקסיס בלדל, רורי גילמור בשבילכם, היתה חלק מ"בנות גילמור", סדרת טלויזיה שמאוד אהבתי בעשור האחרון. סירשה רונאן, שהיתה מועמדת לאוסקר בגיל 13 על תפקידה כבראיוני, אחותה הצעירה של קירה נייטלי ב"כפרה", היא שחקנית טובה בעיניי שבוחרת פרויקטים לא טובים (לאחרונה ראיתי אותה ב"האנה" המעניין אך לא מספק). ושתי אלו היו אמורות להוביל מהתלת פשע קלילה.

אבל "ויולט ודייזי" ("יפות רצח" בעברית מפיצית) הוא מהתלה לא היתולית. הוא קומדיה לא מצחיקה. הוא סרט שאמור להיות קליל, אבל הוא די נסחב. ובעיקר יש בו שתי שחקניות ראשיות ללא כימיה מינימלית, וכל הסימפטיה שהיתה לי אליהן מתפוגגת תוך כמה דקות מסך.

כבר מההתחלה ניתן להבחין בחוסר ההשראה של ג'פרי פלטשר, הבמאי. שתי בחורות צעירות מחופשות לנזירות. הן נושאות בידיהן קופסאות פיצה, מגיעות לדירה, ומתחילות לירות לכל עבר. נחשו איפה הן החביאו את האקדחים. פשוט וקל, ולא מקורי או מעניין. המצלמה, אגב, נשארת בחוץ, לא חוגגת את האלימות הנדרשת מסיטואציה שכזו.

האם תוכלו, ילדים, לנחש היכו האקדחים. התשובה (במהופך) לא מעניינת.

האם תוכלו, ילדים, לנחש היכו האקדחים ?. התשובה (במהופך) לא מעניינת.

בסצינה אחרת נכנסת אחת הבנות למקלחת. היא מתחילה להתרחץ, אבל היא גם צריכה ל להמשיך לקרוא

פלאות: קלף טאקי בשולחן פוקר

ובסוף ההקרנה, כשעלו כותרות הסיום, התפזרה חמימות בגוף. משהו שמעיד שזהו, בכל זאת, סרט טוב. חביב. נחמד.

אבל זאת גם האכזבה שלי מ"פלאות". כי הוא באמת חביב. ונחמד. וזהו.

הבעיה היא שזה סרט של אבי נשר. שהוא מפומפם ומשווק כסרט הישראלי הייצוגי של 2013. וזה ברור, עוד לפני שהוא עלה על המסכים, שזוהי ההצלחה הקופתית העיקרית של הקולנוע הישראלי השנה. ומסרט שכזה, עם פרופיל גבוה שכזה, מיצירה קולנועית שכזו מותר לי לצפות לקצת יותר "וואו". לקצת יותר מסתם סרט נחמד. אבל לא. אין.

סביב אבי נשר, כאישיות, נוצרו גלי שנאה. יש לא מעט שעומדים בצד ומחכים לכשלונו. לא ברור למה. נשר מוכשר כשד, ויש לו ידע קולנועי נרחב. והוא מצליח מאוד בקופה. סרטו האחרון, "פעם הייתי", כבר הצליח לסדוק את תקרת הזכוכית הזו. פתאום החיבוק הגיע לא רק מהקהל, אלא גם מהממסד. הביקורות ליטפו ברובן. ואפילו האקדמיה הישראלית, מרכז הגידול של קן הצרעות לשנאת אבי נשר, אפילו שם העניקו פרסים לסרט שלו (שני פרסי אופיר מוצדקים מאין כמותם לשחקנים הראשיים – אדיר מילר ומיה דגן). "פלאות" היה אמור להיות הסרט שסוף סוף ישבור את תקרת הזכוכית, יאחד ממסד וקהל, וכן, גם אקדמיה, להילולת אבי נשר אחת גדולה. אני לא חושב שזה יקרה. כי למרות כל הכוונות הטובות, ולמרות נחמדותו כי רבה, "פלאות" הוא סרט שלא מספק את אותו אפקט של סרט באמת טוב.

צריך לומר שנתוני הפתיחה דווקא טובים. צריך לומר שהתסריט של "פלאות" מבריק בעיניי. יש בו טוויסטים בערך כל חמש דקות. הסרט הזה כל הזמן דורש מהצופה להיות ער לשינויים. בכל רגע שחשבת שהבנת מה קורה, מי כאן הרע ומי הטוב, בכל רגע כזה מגיע טוויסט שכזה שטורף את הקלפים. ובתסריט שדן באמונה זה גם חכם מצד הכותבים (שאנן סטריט ואבי נשר עצמו): בסיפור שדן ביש או אין אלהים, בכן או לא להאמין בכח עליון, בכן או לא יש לאנשים מסוימים סגולות פלאיות – בתסריט שדן בטבע המסתורי של האמונה עצמה – בתסריט כזה הצופה כל הזמן מחליף צדדים ואמונות. כל הזמן תוהה במי ובמה להאמין. לכל אורך הסרט התסריט מתעתע בנו. "פלאות" הוא סרט על אמונה שבו אי אפשר להאמין לאף אחד.

תוך כדי כך "פלאות" נצמד, פחות או יותר, לז'אנר סרטי הבלש שהיה נפוץ בארה"ב בשנות ה-40. לפילם נואר. למשימה שמוטלת על הגיבור, לקריטיות של נוכחותה של אישה, פאם פאטאל (יובל שרף, בהופעה טובה שמצליחה לאזן בדיוק רב מסתוריות ואייקוניות סקסית עם אנושיות פשוטה וריאליסטית). ובעזרת אינספור שינויי הכיוון של הסרט, הוא לא מאבד עניין לרגע.

...וכולם יודעים שהיא פאם פאטאל...יובל שרף ב"פלאות".

…וכולם יודעים שהיא פאם פאטאל…יובל שרף ב"פלאות".

אבל כאן מתחילות גם הבעיות שלי עם הסרט:

הדמות ה להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2013: שבלולים בגשם

בשבת הקרובה יחל בתל אביב פסטיבל הקולנוע ההומו-לסבי-טרנסג'נדרי-ביסקסואלי. אני מודה שבד"כ אני פחות נמשך להיצע של הפסטיבל הזה, אבל מדי פעם אני כן מוצא שם פנינים (בשנה שעברה, למשל, ראיתי שם את "3" הנהדר של טום טיקוור הגרמני, ואת "ביוטי" הקודר והמרשים מדרום-אפריקה). אני פחות מתעניין בקולנוע הומו-לסבי כביטוי אמנותי של נישה ספיציפית של החברה. אני יותר מתעניין באינטראקציה של הנישה הזו עם שאר העולם. ולכן, סרטים שיצאו מה'גטו' ההומו-לסבי, ומדברים על דמויות עם נטיות מיניות שונות בתוך עולם מגוון של אנשים שונים מעניינים אותי יותר מאשר סרטים על דמויות המסתובבות במילייה חד מיני וחד גוני.

"שבלולים בגשם" של יריב מוזר הוא סרט הפתיחה של הפסטיבל דהשתא. אני מודה שלא בטוח שהייתי הולך לראות אותו, אבל הוא כן מעניין אותי כחלק מתחרות האופיר שבה הוא משתתף. למרבה הצער, מדובר לטעמי בסרט שהוא לא מספיק טוב. ולגבי פרסי האופיר יש לי רק שתי מילים לומר: מורן רוזנבלט.

אבל אני מקדים את המאוחר.

מתוך "שבלולים בגשם"

מתוך "שבלולים בגשם"

"שבלולים בגשם" הוא סיפורו של בחור צעיר, סטודנט לבלשנות, הנמצא במערכת יחסים מספקת עם אישה אוהבת (רוזנבלט). עולמו מתערער כשהוא להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2013: מקום בגן עדן

האמת היא שתכננתי לחכות עם פרסום הפוסט הזה. אבל מדובר בסרט כל כך טוב בעיניי שלא יכולתי לעצור. וגם אם כבר כתבתי מילה וחצי כתגובה אצל יאיר רוה, כשקמתי בבוקר ראיתי שלא מעט קוראים הלכו ישר לפוסט שכתבתי על הסרט בדצמבר, לפני שראיתי אותו, וחשבתי שזה מיותר לחכות, שהרי הרבה מאוד קוראים באתר הזה רוצים לדעת מה הדיבור על הסרט הזה עכשיו, אחרי שראיתי אותו. אז הנה: לטעמי, מדובר בסרט עצום ונפלא. הסרט הכי טוב שראיתי בינתיים בהקרנות האקדמיה (ראיתי 10 מתוך ה-28. רק "שש פעמים" עומד מולו כרגע).

כל החיים שלנו במדינה הזו, בישראל, כל החיים שלנו בסרט הזה, "מקום בגן עדן". והיפה בעיניי הוא שלא מדובר במבט ביקורתי. מדובר בתסריט אדיר, רב מימדים ומרובד מאוד,  שנשען על סיפורי התנ"ך ועל סיפורי מסורת, ממש כמו שעצם הזכות שלנו על הארץ הזו מגיעה מהכתבים הקדושים. מדובר בסיפור על קצין צה"ל, שעובר מלחמה אחרי מלחמה, ממש כמו שכל המדינה שלנו חיה על החרב כל הזמן. מדובר על החיים השובינסטים שלנו במדינה הזו, מדובר על הישראלי, בגילומו הנפלא של אלון אבוטבול, שהוא פרגמטיסט, גאוותן, מלא תושיה, אוהב והגון אבל גם אלים וחסר רחמים. כל החיים שלנו במדינה הזו מקופלים ב"מקום בגן עדן", המקום הזה שנקרא מדינת ישראל.

מורשת קרב. אלון אבוטבול מלמד את הבן שלו לירות ב"מקום בגן עדן".

מורשת קרב. אלון אבוטבול מלמד את הבן שלו לירות ב"מקום בגן עדן". צילום: רן מנדלסון

כמו בסיפור יעקב ולבן, הקצין מבטיח ומקיים לעבוד בשביל האישה שרצה (שנה אחת במקום שבע, כי בכל זאת, המדינה שלנו לא מספיק מבוגרת עדיין). כמו בסיפור הגר, האישה מציעה לבעלה שייקח אישה אחרת שתביא לו בנים (כי היא הביאה לו רק בנות, והפכה לעקרה). כמו בסיפור אברהם ושרה, מבטיחים לה בן למרות שהיא עצמה אומרת שכבר לא תוכל ללדת. כל הסרט הזה כתוב כאגדה מקראית. בכוונה אין כאן פיתוח סיפורי אהבה. זה כמו באגדות: א פוגש את ב. הופ, הם נשואים. ועוד הופ אחד, יש להם ילדה. זה מכוון מלמעלה. מהבמאי-תסריטאי. יוסי מדמוני מתרכז בסיפור של במבי, של אלון אבוטבול, במצ'ואיזם שלו שלא מתרכך בסיפורי אהבה של בנות, בצורך שלו להדריך, לחנך, להיות אבא לנמרוד, ראשית בצבא, ואח"כ בחייו הפרטיים (והסצינה שבה מוסבר פירוש שמו של נמרוד נותנת עוד עומק לעניין), בפרגמטיזם שלו (הכל בשבילו זה דילים. הוא מתחייב לעבוד שנה בשביל האישה וללמוד תורה. בתום שנה המטרה הושגה, והוא עוזב את המקום ואת התורה).

במבי, אלון אבוטבול, הוא מדינת ישראל. הוא ה להמשיך לקרוא

קו פרו 2013: The Times They Are A-Changin

ובסופו של חודש מאי, שהתחיל עם פסטיבל דוקאביב המוצלח, התקיים בתל אביב אירוע הקו-פרו השנתי. שבוע של אירועים הקשורים לעידוד הפקות דוקומנטריות ישראליות עתידיות ובמרכזם פיצ'ינג של פרויקטים חדשים בשלבים שונים של עשייה בפני פאנל של מממנים מרחבי העולם.

מה שהתחיל לפני 15 שנים כיוזמה צנועה של משוגעת לדבר (ארנה ירמות) הפך עם השנים לאירוע מקיף ומשמעותי מאוד בסצינת הסרטים הדוקומנטרים העולמית. והשנה ירמות התעלתה על עצמה ויצרה אירוע מרשים מאוד בהיקפו ובארגונו. שינוי אחד מרכזי היה העברת האירוע שהתרחש באולם בית הספר הצמוד לסינמטק תל אביב אל נמל ת"א. במשך 14 שנים באתי להקשיב לאין ספור פרויקטים בהתהוות, וכל שנה התיישבתי במשך יומיים על כסאות המותאמים לישבנם של בני 14. לא נוח. השנה האירוע התקיים בהאנגר 11 בנמל תל אביב. שני מסכים פרוסים משני צידי ההאנגר, באמצע שולחן מפוצץ באורחים (עוד הישג של ירמות – בעבר הגיעו כ-15 אורחים כל שנה. השנה ספרתי 23 כסאות מסביב לשולחן, ובטוח שפספסתי אחד או שניים. יותר אורחים, אגב, אומר יותר כסף להפקות), מנחה אחד (פט פרנס) שנאמן לפרויקט הקו-פרו כבר 15 שנים, ושתי טריבונות משני צידי השולחן מפוצצות בקהל שבא להקשיב ולהתעניין. זמנים חדשים בקו-פרו. זמנים של התחדשות המשקפים את ההצלחה של הפרויקט הזה לאורך השנים. בקו-פרו עברו לאורך השנים מאות פרויקטים שהפכו לסרטים במהלך 15 השנים האלו. שניים מהם אפילו הגיעו עד מועמדות לאוסקר ממש לא מזמן ("שומרי הסף" ו"חמש מצלמות שבורות"). ולאור כל זה אין פלא שאורחים מתחנות טלויזיה שונות ברחבי העולם (צפון אמריקה, דרום אמריקה, ואירופה) ומחברות הפקה והפצה עולמיות באים לכאן לראות מה  עוד יש ליוצרים הדוקומנטריים הישראלים להציע (חלק גדול מהם, אגב, הם אורחים המגיעים לכאן שלא בפעם הראשונה).

חברי הפאנל במרכז. הקהל מאחור. כך נראה קו פרו 2013.

חברי הפאנל במרכז. הקהל מאחור. כך נראה קו פרו 2013.

אז ברביעי ובחמישי האחרון ישבתי לי בנוחות באולם ההאנגר 11 הממוזג והמרווח והקשבתי ל-19 פרויקטים שהוצגו בפני האורחים מחו"ל בתקווה לקבל השלמת מימון. אבל שינוי יכול להיות גם שלא לטובה. במשך שנים רבות היה ניתן לחזות בבמאים ובמפיקים ישראלים מגיעים מוכנים לפיצ'ינג עם רעיונות מנוסחים היטב, ולרוב עם חומר מצולם שכבר הראה על הישגים. גם אם רוב הפרויקטים היו לא גמורים, במוצלחים שביניהם היה כבר ניתן לראות רגעים מרגשים שכבר הושגו, סצינות שנחקקו בזכרון כמו טריילרים מרתקים לסרטים באורך מלא. ולצערי השנה השינוי הוא לרעה. נדמה לי שמבחינת איכות הפרויקטים זהו אוסף הסרטים-בהכנה הכי חלש שהוצג בקו-פרו זה שנים רבות.

זה לא שמדובר בפרויקטים רעים. אבל נדמה לי שאף אחד מהם עוד לא הגיע להבשלה. לא היה אפילו פרויקט אחד שהביא סצינה שכבר צולמה ונערכה שגרם לי להעתקת נשימה (והיו לא מעט כאלו לאורך השנים). יותר מזה, לאורך השנים צפיתי בקשת רחבה מאוד של נושאים שבהם מתעסקים יוצרי הסרטים הדוקומנטרים הישראלים. וגם אם קיימת חזרה על הנושאים (בעיקר הסכסוך הישראלי פלסטיני), תמיד ראיתי התחדשות ונסיון למצוא כל פעם זוית חדשה, ייחודית לטיפול בנושא. נדמה לי שקו-פרו 2013 הציג קצת עייפות חומר, קצת חזרה על מה שכבר ראינו, קצת נסיגה ברמת המקוריות. זה בעיקר ניכר ברצון של שני יוצרים שונים ליצור סרט דוקומנטרי מסדרות טלויזיה שכבר שודרו (כלומר: סדרות מוכנות שרק מחכות לתהליך עריכה מחודש): מ Hot מדובר בסדרה "החיים כשמועה" העוקבת אחרי אסי דיין; מ Yes מדובר בסדרה "סיליקון ואדי", העוקבת אחרי חייהם של סטארט-אפיסטים ישראלים (אם כי במקרה של הסדרה הזו ישנה כוונה להמשיך ולעקוב אחרי הדמויות האלו ולצלם עוד חומר, ועדיין, חלק גדול מהעבודה כבר נעשתה וראתה אויר).

אבל היו בכל זאת כמה פרויקטים שאני רוצה להזכיר ושכדאי להכניס לקופסה זעירה במוח כדי לשלוף אותם בעתיד, כשהם יהיו מוכנים: להמשיך לקרוא