ארכיון חודשי: יולי 2013
פרסי אופיר 2013: בשר תותחים
סרט משעשע, "בשר תותחים". וזהו.
באמת, זהו.
אין לי שום אפשרות להתייחס ברצינות לאיזשהו משהו בסרט הזה. נדמה לי שאיתן גפני אוהב את הז'אנר הזה, של סרטי הזומבים, ובא לו רעיון מדליק: להביא את הז'אנר הזה לישראל. לספר את הסיפור של הסכסוך הישראלי-פלסטיני דרך הסיפור של זומבים צמאי דם. אבל אין לי שום יכולת להתייחס לאמירות הפוליטיות שגפני מנסה לדחוף כאן. משהו כמו: התוקפנות שלנו, הישראלים, סופה שתופנה נגדנו.
גפני מתרכז בסרט הזה בעיקר בזומבים. באיפור שלהם. באפקטים המיוחדים (הסופר-אובר-מוגזמים). וזה די משעשע. לקראת הסוף, בסצינה בנהריה, גפני מביא את הסרט לרמת טירוף שהזכירה לי את הסוף של "אוכפים לוהטים" (של מל ברוקס. אחת הקומדיות הטובות ביותר בהיסטוריה של הקולנוע, לטעמי). אבל החסרון הגדול של הסרט הוא עיצוב הדמויות, והטקסטים הלא-מאוד עמוקים שהושמו בפיהן. חוץ מלירון לבו, אין כאן באמת שחקנים (וצריך להוריד את הכובע בפני לבו: זה שנים רבות הוא משכיר את שירותיו לבמאים בראשית דרכם. לא דבר של מה בכך). וכך כל הדמויות חד מימדיות, והן לא יותר מייצוג קרטוני של אספקט אלים בחברה הישראלית (הדתי, הגזעני כלפי פנים, כלומר אנטי רוסי ואנטי אתיופי, והגזעני כלפי חוץ, כלומר אנטי ערבי).
דם אש וסכינים. מתוך "בשר תותחים"
פועל יוצא מכך הוא ש להמשיך לקרוא
"בית לחם" – הגרסה הספרדית
מאז שראיתי את "בית לחם", לפני כחודשיים, הסצינה אחרונה והמזעזעת של הסרט מחזירה אותי אחורה אל סצינה דומה מתוך סרט ספרדי שראיתי פעם. אז עכשיו, כשאנחנו כבר בישורת הסופית (רק עוד 3 סרטים נותרו לי לראות), מצאתי את הזמן ואת הסבלנות לחפש את הסצינה. והנה מצאתי אותה.
לפני כעשור ארגן סינמטק תל אביב, בשיתוף מכון סרוונטס, רטרוספקטיבה לבמאי הספרדי הותיק מנואל גוטיירז אראגון. שמו לא מוכר כל כך כאן, אבל מסתבר שבספרד הוא זוכה לכבוד גדול (הוא אף שימש נשיא האקדמיה הספרדית לקולנוע לתקופה מסוימת). פחות או יותר באותו זמן גם הופץ בארץ בהקרנות מסחריות רגילות סרט אחד שלו (סרט שנקרא "החיים שרצית". סרט לא רע). והבמאי הזה ביים בשנת 1977 סרט שנקרא Camada Negra. אני זוכר בעיקר שזה היה סרט שנוצר כתגובה אלימה ואינסטינקטיבית של אראגון לנפילתו של שלטון פרנקו. וסצינת הסיום שלו, כמו סצינת הסיום של "בית לחם", נחקקת בזכרון בגלל האלימות הקשה שלה, ובגלל ההקשר הפוליטי של שני הסרטים.
אני מאמבד לכאן את אותה סצינה מהסרט הספרדי ההוא. שתי אזהרות לפני שתצפו בה:
1. האזהרה הרגילה – הסצינה מציגה אלימות קשה (וגם עירום) , ולכן לא מומלצת לצפיה לרכי לב או לצעירים.
2. מכיוון שיש לה דמיון רב לסצינת הסיום של "בית לחם" היא בעצם מהווה ספוילר למי שעוד לא ראה את הסרט הישראלי. לכן כדאי לראות את "בית לחם" קודם. אבל כל מי שכבר ראה מוזמן לנסות להשוות. אחרי הקפיצה להמשיך לקרוא
רק אלהים סולח: לא רק. גם אני סולח לבמאי. על הסרט הזה.
בראשית היה "דרייב". סרט מאוד יוצא דופן ומיוחד. סרט שדי המם אותי. שילוב לא שגרתי בין עבודת בימוי מאומצת, מוחצנת, לבין סרט מתח אפקטיבי. בתוספת סצינות אלימות במיוחד, "דרייב" היה סרט שידע להיות גם יצירת אמנות במלוא מובן המילה, וגם סרט פעולה אדיר.
האמת שלפני הבראשית, לפני "דרייב", היו עוד כמה סרטים של ניקולס וינדינג רפן. שמו יצא למרחוק כבמאי שמביא לפסטיבלי הקולנוע סרטים אולטרה-אלימים. "דרייב" היה זה שהוציא את וינדינג רפן מחוץ לפסטיבלי הקולנוע, ואל היכלי הפופקורן של הקהל הרחב (וגם אני, הקהל הרחב, נחשפתי לראשונה ליצירתו של וינדינג רפן רק ב"דרייב"). הוא אפילו היה מועמד לאוסקר. ועכשיו מגיע הסרט החדש של "הצוות שהביא לכם את "דרייב". אותו במאי. אותו שחקן. אבל נדמה שהשתן עלה להם לראש.
"דרייב" ידע להראות עבודת בימוי מאומצת העובדת בשירות הסיפור, בשירות המתח. "רק אלהים סולח" הוא כבר סרט ששם מעל לכל את הסגנון. לא ממש משנה לו הסיפור. ראשית (ואחרית. ובכלל) הסגנון. הסרט צבוע אדום וצהוב כמעט כולו. זה מאוד מאוד מאוד מוגזם. גם כשברור שזה מניירה של בימוי, זה כאילו לא אכפת לרפן. האנשים כאן צבועים בצבעים עזים, הולכים בהילוך איטי, בהליכה מלאת חשיבות. ושום דבר לא באמת מעניין כאן.
וזה ממש חבל. כי הסיפור דווקא מעניין. בחור צעיר אונס ורוצח בחורה בת 16. והמעשה הזה מתחיל שרשרת של נקמות ונקמות נגד. ובתווך נמצא ריאן גוסלינג, האח של הרוצח. הוא נמצא בקונפליקט של נאמנויות: לאימו צמאת הדם (והביצ'ית), או למוסר הנכון (אם אחיו רצח ואנס, אולי הגיע לו למות). באחת הסצינות, הבחורה-לרגע שלו שואלת: למה אתה נותן לאמא שלך לדבר אליך ככה? והוא עונה: כי זו אמא שלי. פשוט. ועדיין מתוחכם.
לא ממש ברור מה קריסטין סקוט תומס עושה כאן. כבר מהסצינה הראשונה שלה בסרט היא מתנהגת בנבזות בוטה וגרוטסקית. כאילו שהיא הבי'צית מהגיהנום. היא קריקטורה, לא בן אדם. וזה מפחית מאוד מהאפקט של הדרמה.
קריסטין סקוט תומס המאוד מאוד מאוד אדומה ב"רק אלהים סולח"
גם שאר הד להמשיך לקרוא
קיסר חייב למות: העולם הוא במה
משונה לי לכתוב על הסרט הזה. משונה לי לנסות לתאר את החוויה המשונה שעברה עלי כשצפיתי בו.
מצד אחד, אין לי ממש גישה ליצירות קלאסיות. שייקספיר לא מדבר אלי. בשבילי זה מאז ומשם, ואין לזה שום נגיעה לכאן ועכשיו. זה גם מדבר בשפה גבוהה כזאת, תיאטרלית, לא ריאליסטית.
מצד שני, זה הסרט הכי ריאליסטי שיש. הוא מתרחש בבית כלא, ומשתתפים בו אסירים אמיתיים, לא שחקנים. ברובו הוא בשחור לבן, והוא מתאר בצורה מרשימה מאוד את הרגשות הכי עמוקים העולים ברוצח אמיתי כאשר הוא מחזיק חרב, גם אם היא חרב תיאטרלית, לא אמיתית.
"קיסר חייב למות" ממסמס לגמרי את הגבולות בין דוקומנטרי לעלילתי. האנשים אמיתיים. הם באמת משחקים במחזה המועלה בין כותלי הכלא. ויש גם סצינות שבהן הם עושים חזרות. למעשה, כל הסרט הוא חזרה גנרלית אחת גדולה. זה סרט דוקומנטרי מבויים. כמעט כולו הוא בעצם עיבוד של "יוליוס קיסר" ע"י האחים טאוויאני כפי שהם ראו לנכון לצלם בתוך האגף השמור של בית כלא אחד באיטליה. השימוש שהם עושים בלוקיישן מדהים: הם ממש גרמו לי להאמין שחצר הכלא היא בעצם רחובה של עיר, בה יוליוס קיסר עובר בעוד הזוממים להורגו מביטים בו, מתכננים.
חצר של כלא או רחובה של עיר. מתוך "קיסר חייב למות"
והסרט גם עוקב אחרי השחקנים הראשיים בעודם נאבקים עם הטקסט ועם התאמתו לחייהם שלהם. אבל זהו גם ה להמשיך לקרוא
אבן הסבלנות: סרט קטן עם חליפה גדולה מדי
דווקא מעניין אותי לראות עיבוד תיאטרלי של "אבן הסבלנות". אטיק רחימי, במאי הסרט, כתב בעצם נובלה בשם "אבן הסבלנות", והוא גם עיבד אותה לסרט. אבל מכיוון שהסיטואציה הבסיסית דורשת צניעות, אולי כדאי היה קודם לעבד אותה לתיאטרון. ואם כבר לסרט, אז למשהו פחות מנקר עיניים. כי העיבוד הקולנועי, כמו שהוא, מעקר כל אלמנט דרמטי מהסיפור, וכך גם המסר מתמוסס.
באפגניסטן הפצועה גבר שוכב במיטה בביתו. הוא בתרדמת. אשתו מטפלת בו. היא אישה המדוכאת ע"י חוקי ומנהגי האיסלאם הקיצוני. המסורת מביאה אותה להתייחס לבעלה כאל "אבן הסבלנות" – מכיוון שהוא לא מגיב לסביבתו הוא גם כמו אבן, אליה ניתן לדבר. אוזן הנכונה לספוג את כל מכאובי החיים. ואכן, היא מדברת אליו. מספרת לו את צרותיה של אישה בעולם גברי מאיים ומחמיר.
הסיטואציה הבסיסית, אם כן, היא אישה מדברת עם גבר שלא עונה לה בתוך חדר אחד קטן. בתיאטרון אפשר להגיע להישגים עצומים עם זה. בקולנוע צריך להיות יותר ערמומיים. ורחימי אכן מנסה להימלט ממלכודת השעמום העלולה לתפוס את הצופים באולם מעצם הסטאטיות המוכתבת ע"י הסיטואציה. אבל דווקא בנסותו להימלט לכאורה מלהיות "תיאטרון מצולם" – דווקא שם כושל רחימי. הוא מוסיף לסיטואציה הרחבות של תסריט – בתחילת הסרט יוצאת האישה מספר פעמים החוצה, מסתתרת מההפצצות עם השכנים. לשכנים האלו אין שום פונקציה דרמטית בסיפור, והם נעלמים מהר מאוד מהסרט. כך שזהו חלק סתמי. יש גם כמה סצינות עם אחותה של האישה. וגם לאחות אין כמעט אפקט דרמטי. במקום להיצמד לסיטואציה הבסיסית, ולצאת ממנה לפלאשבקים מדודים, במקום זה מנסה הבמאי/תסריטאי בכל כוחו לברוח מהסיטואציה הלכאורה 'משעממת', אבל מכיוון שהוא לא מצליח לבנות עולם נוסף, דמויות נוספות בעלות נפח, גם האפקט הדרמטי הבסיסי נפגם.
מתוך "אבן הסבלנות". סרט גדול מדי.
וגם בסיטואציה הבסיסית פוגע הבמאי. מדובר באישה ש להמשיך לקרוא
פרסי אופיר 2013: ההיא שחוזרת הביתה
וואו, איזה סרט בעייתי.
הו, געגועי ל"נותנת". גם אם היו לי השגות פה ושם, "הנותנת" היה בכורת בימוי מרשימה מאוד של הגר בן אשר. והנה מגיעה בכורת בימוי נוספת, הפעם של מיה דרייפוס, וגם הפעם מדובר בסרט נשי החוקר פסיכוזה של אישה מתוסבכת. אבל איזה הבדל בין הסרטים. בעוד שבן אשר הדגימה שליטה מוחלטת באספקטים של הבימוי, בקצב, בטון, "ההיא שחוזרת הביתה" הוא כמו רכב עם ברקסים מקולקלים המידרדר בירידה ללא יכולת לעצור.
כבר ההתחלה אינה מבטיחה טובות. תאונת דרכים בה רכבו של אלון אבוטבול נכנס ברכב של טלי שרון מאחור (קלטתם? הוא נכנס בה מאחור…) – כבר הסצינה הזו מעלה חששות כבדים בקשר לסרט כולו. תאונת דרכים שבעצם לא נראית על המסך – איכשהו חיתוכי העריכה והעובדה שגופה של טלי שרון נזרק קדימה צריכים לכסות על האין-כסף של ההפקה לביים את התאונה הזו (ושוב – תחשבו על הסוס שמתחיל את "הנותנת". איזה הבדל). זה לא עובד.
אבל זה בקטנה. כל החלק הראשון של הסרט הוא סדרה בלתי נגמרת של גגים שלפי הרגשתי לא התכוונו להיות גגים. זוהי דרמה על אישה שחוזרת הביתה אחרי פרידה ונכנסת לקשר הרסני עם ההוא שנכנס בה מאחור. אבל חיתוכי העריכה המהירים, המעברים המיידיים מרעש לשקט, הסצינות החתוכות (האבא נכנס לחדר האמבטיה בדיוק כשהבת עירומה. קאט. אין המשך לסצינה) ואפילו הרפליקות עצמן, בתוספת מוסיקת גיטרות רועשת במיוחד הנחתכת בפתאומיות – הכל מכוון ליצור אלמנט קומי, אבל התסריט בעצם דורש דרמה. ולדרמה אין זמן להתפתח, להשפיע.
ואז, בערך במחצית הסרט, בסצינת ה להמשיך לקרוא
RED 2: קיץ
סרט קיץ. סרט חסר מוח, או מקוריות, או נשמה. מוצר תעשייתי שנועד להוציא לכם מהארנק את הכסף שאין לכם. יש לי את כל הסיבות שבעולם לשנוא את הסרט הזה, כמו שאני שונא את רוב סרטי הקיץ. אבל RED 2 הוא בכל זאת סרט חביב. לא יוצא דופן. לא יוצא מהכלל. חביב. סתמי, אבל חביב.
לפני כשלוש שנים היה RED 1. כמו סדרת הסרטים של סטאלון (שאותה לא ניסיתי אפילו לראות), גם RED מנסה לבוא מהצד של החטיארים, ולתקוע אצבע משולשת לכל הצעירים, להראות לכולם שהם אולי זקנים, אבל הם יודעים יותר טוב מכולם מאיפה הדג משתין. והם עושים את זה בהומור. והם עושים את זה בקלילות. והם מודעים למופרכות של הסרט, מגזימים אותה בכוונה. ובגלל זה, זה עובד.
אבל RED 2 הוא כבר מוצר תעשייתי. אם הראשון היה מוצר רענן, שבא עם הרבה הומור עצמי, השני כבר ממחזר את עצמו. קודם כל, עצם קיום ההמשך. היה סרט אחד, היה סבבה. בשביל מה עוד אחד?! מה, חייבים המשך? חייבים?
אבל נניח שבכל זאת הלכתי עם זה. הבמאי של הסרט הראשון הוחלף. לא ברור למה. זה לא שהוא במאי כזה גאון, אבל הוא עשה עבודה מצוינת בסרט הראשון. אבל בהוליווד כמו בהוליווד – המותג חזק יותר מהכל. ורוברט שוונטקה, הבמאי של הסרט הראשון ידע לשלב סרט הרפתקאות מופרך בכוונה עם הרבה הומור עצמי מופגן ועם הרבה קצב טוב. לRED 2 הוליווד הביאה במאי חסר שם או ייחוד שיעשה מה שאומרים לו. והוא אכן עושה. אבל זה ברור שהפעם חסר קצב. כל הכיף שהיה בסרט הראשון, כל האדרנלין שרץ בדם, הכל מרגיש כאן כאילו על אוטומט. זה לא שהסרט הזה רע וחסר כל טעם. יש גם כאן כמה סצינות מצוינות (המרדף בפריז, או הזה שבלונדון, למשל), אבל הזרימה העיקרית של הסרט הרגישה לי הפעם עייפה קצת. וזה קצת בעייה כשמדובר בסרט אקשן.
מתוך RED 2. אקשן!
אני גם לא הבנתי בשביל מה הביאו לסרט את התוספת המזרח-אסיאתית. בחור צעיר שהוא המתנקש הטוב בעולם. זה הרי סרט על זקנים, לא? אז מה הסיפור עם הצעיר הזה?
גם התוספות הנוספות ש להמשיך לקרוא
ריאליטי: סרקזם חסר שיניים
סרטו הקודם של מתיאו גארונה זכה לביקורות מתעלפות ברחבי העולם.הם אמרו ש"גומורה" היה שלב חדש בקולנוע שמספר סיפורי מאפיה. אבל כשהסרט הגיע לישראל השתוממתי. הוא היה מה-זה משעמם. איפה כל הסופרלטיבים? איפה כל האיכויות הנסתרות? לא הבנתי על מה הם מדברים.
עכשיו מגיע סרטו החדש של גארונה. עכשיו אני מבין.
עכשיו אני מבין איזה במאי בעייתי הגארונה הזה. עכשיו אני מבין שצדקתי אז. שהביקורות של אז כנראה פשוט התפעלו מהתעוזה של עצם הצגת סיפורה של המאפיה הנאפוליטנית, אבל התעלמו מהיכולות הבימוייות של הגארונה הזה. עכשיו גם הביקורות העולמיות מעקמות את האף. והפעם בצדק. מתיאו גארונה הוא במאי בעייתי מאוד, חסר כל חוש לדרמה.
"ריאליטי" אמור להיות קומדיה. אמור להיות סרקסטי, ארסי. הוא מספר את סיפורו של גבר נפוליטני פשוט, סוחר דגים בעל משפחה. בתמימות הוא ניגש למבחני קבלה לתוכנית "האח הגדול", ומשם הוא נשאב אל מערבולת של ציפיות, הערצה עיוורת למערכת שלא רוצה אותו, לזיוף של הריאליטי. וכל הסובבים אותו לא מצליחים לפתוח את עיניו לאמת (הריאליטי) האמיתית. אז יש כאן אמירה, אבל יש כאן גם בחירה מודעת בסגנון קומי. ומצד שני, יש כאן כשלון טוטאלי בביצוע הקומי.
צ'ינה צ'יטה. עיר הקולנוע. פעם מקדש האמנות ה-7. היום ערש התרבות החדשה, הריאליטי. מתוך הסרט האיטלקי החדש.
קומדיה זה דבר ש להמשיך לקרוא
יללת הזאבים: סרט וולט דיסני
אני ילד עירוני. נולדתי בתל אביב, וכל חיי גדלתי בעיר. אין לי כל דרך להתייחס לחיים הפראיים של החיות. גם כשהייתי בצבא, החלקים הכי קשים בשבילי היו 'בשטח'. הייתי בבסיס מסודר, אבל כשיצאנו החוצה, ל'שטח', הייתי די מתברבר. קשה לי בלי הפינוקים של העיר. אז גם קשה לי עם סרטי טבע. אין לי ממש גישה אליהם. זאת הסיבה שאני נמנע מהם.
אבל הנה עושים כאלו גם בישראל. משה אלפרט משקיע את חייו בפרויקט הזה, של צילום הטבע. סרטו הקודם, "ארץ בראשית", זכה להצלחה (לא ראיתי. כאמור, אין לי דרך לגשת לסרטים כאלו). עכשיו מגיע סרטו השני, "יללת הזאבים".
להבנתי, אלפרט מנסה לתווך בין העולם הזה, הפראי והחופשי, לבין אנשים כמוני, אנשים המפונקים במנעמי העיר. יש שתי דרכים עיקריות להנגיש את העולם הנסתר הזה אל התרבות האורבנית: הגישה המדעית, של נשיונל ג'יאוגרפיק, בה וויס-אובר מסביר לנו את שאנו רואים, ובעצם מלמד אותנו על החיות, על מנהגיהן, ועל אורח חייהן בטבע.
ויש את הגישה שמשה אלפרט משתמש בה. גישת וולט-דיסני. הגישה שבה הוא בעצם מאניש את הזאב, נותן לו קול, תכונות אנושיות. הרי רוב סרטי וולט דיסני לדורותיהם נוקטים בגישה הזו: מיקי מאוס הוא עכבר, תום וג'רי הם חתול ועכבר, צ'יפ ודייל הם צמד סנאים, וודי וודפקר הוא נקר, סימבה הוא מלך האריות, וכיוב'. סרטים מצוירים רבים נותנים קול אנושי ליצור חייתי מהטבע. וגם כאן, משה אלפרט נותן קול לזאב שהוא מציב במרכז הסרט.
"יללת הזאבים" אינו סרט אנימציה. אבל הוא מתנהג ככזה לכל אורכו. הוא מתנחמד מדי, משתדל בכל כוחו להתחבב על הקהל הרחב.
יללת הזאבים הצעירים. הו.
איתן 