פרסי אופיר 2013: קריוקי עם פרנק סינטרה

היום ה-31 ביולי. סופו של חודש פעלתני במיוחד בבלוג שלי. 31 פוסטים כתבתי החודש. 31 פוסטים ב-31 ימים. שיא מבחינתי. וגם כמות הקוראים (העדיין קטנה יחסית) עולה בהדרגה. רק כמה מאות באים לכאן מדי יום, אבל הגרפים הסטטיסטיים מראים יציבות יומיומית עם מגמה קלה של עלייה שנבחנת לאורך זמן. אז תודה למי שבא, ובעיקר תודה למי שבא ונשאר (ובעיקר בעיקר תודה למי שבא ונשאר, ומביא חברים. ווינק ווינק, נאדג' נאדג').

היום ה-31 ביולי. הערב מתקיימת הקרנת האקדמיה של הסרט האחרון שאמור להיחשף. סרטו החדש והמאוד מסקרן של יוסף פיצ'חדזה. ובשנה צפופה למדי, "סוכריות" יצטרך להיות סרט מדהים באמת בכדי להיכנס לרשימת המועמדויות. ראיתי 26 מבין 27 הסרטים (ואני מאוד מקווה לראות גם את הסרט הזה האחרון) . כתבתי כמעט על כולם (הפוסטים מרוכזים תחת הקטגוריה "פרסי אופיר 2013"). יש עוד כמה סרטים בודדים שנזנחו בדרך, שהפוסטים עליהם התעכבו מכל מיני סיבות. אז בימים הקרובים אני מתכוון להשלים פערים. להעלות לכאן כמה פוסטים בודדים על אילו שראיתי ולא פרסמתי עליהם דבר. כי בכל זאת, אם כתבתי כבר על 22 סרטים, מגיע גם ל-5 הנותרים צ'אנס שווה. בינתיים אני מתכוון לשקוד על פוסט סיכום שלב א' של הקרנות האופיר 2013. אז הנה כמה מילים על אחד מהחמישה שעליהם עדיין לא כתבתי, משהו קטן שנקרא "קריוקי עם פרנק סינטרה".

=======================================================================

בחור. בחורה. אקס מיתולוגי (שלה). בגידה. איך הוא יתמודד?

היא בחו"ל. הוא לבד. בחורה אחרת. גם לבד. האם הוא יעשה לאשתו את מה שעשתה לו?

אחלה חומר. לדרמה רומנטית. וגם פרנק סינטרה כמוזה. מה רע?

קריוקי עם (בוטלג) פרנק סינטרה. ההוא שהיה מיתוס עוד בחייו. פרפורמר עצום. אבל הקריוקי הזה מתרחש בהאנגר מסכן ועזוב. במקום הופעת פאר – כמה חוגגים בודדים ועלובים. במקום תפאורת פאר – כמה כובעי ליצן, וקישוטי יומולדת. ככה נראה הסרט הזה.

גם אם אין לך כסף, או אולי יותר נכון להגיד, בעיקר אם אין לך כסף, אתה צריך ל להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2013: בשר תותחים

סרט משעשע, "בשר תותחים". וזהו.

באמת, זהו.

אין לי שום אפשרות להתייחס ברצינות לאיזשהו משהו בסרט הזה. נדמה לי שאיתן גפני אוהב את הז'אנר הזה, של סרטי הזומבים, ובא לו רעיון מדליק: להביא את הז'אנר הזה לישראל. לספר את הסיפור של הסכסוך הישראלי-פלסטיני דרך הסיפור של זומבים צמאי דם. אבל אין לי שום יכולת להתייחס לאמירות הפוליטיות שגפני מנסה לדחוף כאן. משהו כמו: התוקפנות שלנו, הישראלים, סופה שתופנה נגדנו.

גפני מתרכז בסרט הזה בעיקר בזומבים. באיפור שלהם. באפקטים המיוחדים (הסופר-אובר-מוגזמים). וזה די משעשע. לקראת הסוף, בסצינה בנהריה, גפני מביא את הסרט לרמת טירוף שהזכירה לי את הסוף של "אוכפים לוהטים" (של מל ברוקס. אחת הקומדיות הטובות ביותר בהיסטוריה של הקולנוע, לטעמי). אבל החסרון הגדול של הסרט הוא עיצוב הדמויות, והטקסטים הלא-מאוד עמוקים שהושמו בפיהן. חוץ מלירון לבו, אין כאן באמת שחקנים (וצריך להוריד את הכובע בפני לבו: זה שנים רבות הוא משכיר את שירותיו לבמאים בראשית דרכם. לא דבר של מה בכך). וכך כל הדמויות חד מימדיות, והן לא יותר מייצוג קרטוני של אספקט אלים בחברה הישראלית (הדתי, הגזעני כלפי פנים, כלומר אנטי רוסי ואנטי אתיופי, והגזעני כלפי חוץ, כלומר אנטי ערבי).

דם אש וסכינים. מתוך "בשר תותחים"

דם אש וסכינים. מתוך "בשר תותחים"

פועל יוצא מכך הוא ש להמשיך לקרוא

"בית לחם" – הגרסה הספרדית

מאז שראיתי את "בית לחם", לפני כחודשיים, הסצינה אחרונה והמזעזעת של הסרט מחזירה אותי אחורה אל סצינה דומה מתוך סרט ספרדי שראיתי פעם. אז עכשיו, כשאנחנו כבר בישורת הסופית (רק עוד 3 סרטים נותרו לי לראות), מצאתי את הזמן ואת הסבלנות לחפש את הסצינה. והנה מצאתי אותה.

לפני כעשור ארגן סינמטק תל אביב, בשיתוף מכון סרוונטס, רטרוספקטיבה לבמאי הספרדי הותיק מנואל גוטיירז אראגון. שמו לא מוכר כל כך כאן, אבל מסתבר שבספרד הוא זוכה לכבוד גדול (הוא אף שימש נשיא האקדמיה הספרדית לקולנוע לתקופה מסוימת). פחות או יותר באותו זמן גם הופץ בארץ בהקרנות מסחריות רגילות סרט אחד שלו (סרט שנקרא "החיים שרצית". סרט לא רע). והבמאי הזה ביים בשנת 1977 סרט שנקרא Camada Negra. אני זוכר בעיקר שזה היה סרט שנוצר כתגובה אלימה ואינסטינקטיבית של אראגון לנפילתו של שלטון פרנקו. וסצינת הסיום שלו, כמו סצינת הסיום של "בית לחם", נחקקת בזכרון בגלל האלימות הקשה שלה, ובגלל ההקשר הפוליטי של שני הסרטים.

אני מאמבד לכאן את אותה סצינה מהסרט הספרדי ההוא. שתי אזהרות לפני שתצפו בה:

1. האזהרה הרגילה – הסצינה מציגה אלימות קשה (וגם עירום) , ולכן לא מומלצת לצפיה לרכי לב או לצעירים.

2. מכיוון שיש לה דמיון רב לסצינת הסיום של "בית לחם" היא בעצם מהווה ספוילר למי שעוד לא ראה את הסרט הישראלי. לכן כדאי לראות את "בית לחם" קודם. אבל כל מי שכבר ראה מוזמן לנסות להשוות. אחרי הקפיצה להמשיך לקרוא

רק אלהים סולח: לא רק. גם אני סולח לבמאי. על הסרט הזה.

בראשית היה "דרייב". סרט מאוד יוצא דופן ומיוחד. סרט שדי המם אותי. שילוב לא שגרתי בין עבודת בימוי מאומצת, מוחצנת, לבין סרט מתח אפקטיבי. בתוספת סצינות אלימות במיוחד, "דרייב" היה סרט שידע להיות גם יצירת אמנות במלוא מובן המילה, וגם סרט פעולה אדיר.

האמת שלפני הבראשית, לפני "דרייב", היו עוד כמה סרטים של ניקולס וינדינג רפן. שמו יצא למרחוק כבמאי שמביא לפסטיבלי הקולנוע סרטים אולטרה-אלימים. "דרייב" היה זה שהוציא את וינדינג רפן מחוץ לפסטיבלי הקולנוע, ואל היכלי הפופקורן של הקהל הרחב (וגם אני, הקהל הרחב, נחשפתי לראשונה ליצירתו של וינדינג רפן רק ב"דרייב"). הוא אפילו היה מועמד לאוסקר. ועכשיו מגיע הסרט החדש של "הצוות שהביא לכם את "דרייב". אותו במאי. אותו שחקן. אבל נדמה שהשתן עלה להם לראש.

"דרייב" ידע להראות עבודת בימוי מאומצת העובדת בשירות הסיפור, בשירות המתח. "רק אלהים סולח" הוא כבר סרט ששם מעל לכל את הסגנון. לא ממש משנה לו הסיפור. ראשית (ואחרית. ובכלל) הסגנון. הסרט צבוע אדום וצהוב כמעט כולו. זה מאוד מאוד מאוד מוגזם. גם כשברור שזה מניירה של בימוי, זה כאילו לא אכפת לרפן. האנשים כאן צבועים בצבעים עזים, הולכים בהילוך איטי, בהליכה מלאת חשיבות. ושום דבר לא באמת מעניין כאן.

וזה ממש חבל. כי הסיפור דווקא מעניין. בחור צעיר אונס ורוצח בחורה בת 16. והמעשה הזה מתחיל שרשרת של נקמות ונקמות נגד. ובתווך נמצא ריאן גוסלינג, האח של הרוצח. הוא נמצא בקונפליקט של נאמנויות: לאימו צמאת הדם (והביצ'ית), או למוסר הנכון (אם אחיו רצח ואנס, אולי הגיע לו למות). באחת הסצינות, הבחורה-לרגע שלו שואלת: למה אתה נותן לאמא שלך לדבר אליך ככה? והוא עונה: כי זו אמא שלי. פשוט. ועדיין מתוחכם.

לא ממש ברור מה קריסטין סקוט תומס עושה כאן. כבר מהסצינה הראשונה שלה בסרט היא מתנהגת בנבזות בוטה וגרוטסקית. כאילו שהיא הבי'צית מהגיהנום. היא קריקטורה, לא בן אדם. וזה מפחית מאוד מהאפקט של הדרמה.

קריסטין סקוט תומס המאוד מאוד מאוד אדומה ב"רק אלהים סולח"

קריסטין סקוט תומס המאוד מאוד מאוד אדומה ב"רק אלהים סולח"

גם שאר הד להמשיך לקרוא

קיסר חייב למות: העולם הוא במה

משונה לי לכתוב על הסרט הזה. משונה לי לנסות לתאר את החוויה המשונה שעברה עלי כשצפיתי בו.

מצד אחד, אין לי ממש גישה ליצירות קלאסיות. שייקספיר לא מדבר אלי. בשבילי זה מאז ומשם, ואין לזה שום נגיעה לכאן ועכשיו. זה גם מדבר בשפה גבוהה כזאת, תיאטרלית, לא ריאליסטית.

מצד שני, זה הסרט הכי ריאליסטי שיש. הוא מתרחש בבית כלא, ומשתתפים בו אסירים אמיתיים, לא שחקנים. ברובו הוא בשחור לבן, והוא מתאר בצורה מרשימה מאוד את הרגשות הכי עמוקים העולים ברוצח אמיתי כאשר הוא מחזיק חרב, גם אם היא חרב תיאטרלית, לא אמיתית.

"קיסר חייב למות" ממסמס לגמרי את הגבולות בין דוקומנטרי לעלילתי. האנשים אמיתיים. הם באמת משחקים במחזה המועלה בין כותלי הכלא. ויש גם סצינות שבהן הם עושים חזרות. למעשה, כל הסרט הוא חזרה גנרלית אחת גדולה. זה סרט דוקומנטרי מבויים. כמעט כולו הוא בעצם עיבוד של "יוליוס קיסר" ע"י האחים טאוויאני כפי שהם ראו לנכון לצלם בתוך האגף השמור של בית כלא אחד באיטליה. השימוש שהם עושים בלוקיישן מדהים: הם ממש גרמו לי להאמין שחצר הכלא היא בעצם רחובה של עיר, בה יוליוס קיסר עובר בעוד הזוממים להורגו מביטים בו, מתכננים.

חצר של כלא או רחובה של עיר. מתוך "קיסר חייב למות"

חצר של כלא או רחובה של עיר. מתוך "קיסר חייב למות"

והסרט גם עוקב אחרי השחקנים הראשיים בעודם נאבקים עם הטקסט ועם התאמתו לחייהם שלהם. אבל זהו גם ה להמשיך לקרוא

אבן הסבלנות: סרט קטן עם חליפה גדולה מדי

דווקא מעניין אותי לראות עיבוד תיאטרלי של "אבן הסבלנות". אטיק רחימי, במאי הסרט, כתב בעצם נובלה בשם "אבן הסבלנות", והוא גם עיבד אותה לסרט. אבל מכיוון שהסיטואציה הבסיסית דורשת צניעות, אולי כדאי היה קודם לעבד אותה לתיאטרון. ואם כבר לסרט, אז למשהו פחות מנקר עיניים. כי העיבוד הקולנועי, כמו שהוא, מעקר כל אלמנט דרמטי מהסיפור, וכך גם המסר מתמוסס.

באפגניסטן הפצועה גבר שוכב במיטה בביתו. הוא בתרדמת. אשתו מטפלת בו. היא אישה המדוכאת ע"י חוקי ומנהגי האיסלאם הקיצוני. המסורת מביאה אותה להתייחס לבעלה כאל "אבן הסבלנות" – מכיוון שהוא לא מגיב לסביבתו הוא גם כמו אבן, אליה ניתן לדבר. אוזן הנכונה לספוג את כל מכאובי החיים. ואכן, היא מדברת אליו. מספרת לו את צרותיה של אישה בעולם גברי מאיים ומחמיר.

הסיטואציה הבסיסית, אם כן, היא אישה מדברת עם גבר שלא עונה לה בתוך חדר אחד קטן. בתיאטרון אפשר להגיע להישגים עצומים עם זה. בקולנוע צריך להיות יותר ערמומיים. ורחימי אכן מנסה להימלט ממלכודת השעמום העלולה לתפוס את הצופים באולם מעצם הסטאטיות המוכתבת ע"י הסיטואציה. אבל דווקא בנסותו להימלט לכאורה מלהיות "תיאטרון מצולם" – דווקא שם כושל רחימי. הוא מוסיף לסיטואציה הרחבות של תסריט – בתחילת הסרט יוצאת האישה מספר פעמים החוצה, מסתתרת מההפצצות עם השכנים. לשכנים האלו אין שום פונקציה דרמטית בסיפור, והם נעלמים מהר מאוד מהסרט. כך שזהו חלק סתמי. יש גם כמה סצינות עם אחותה של האישה. וגם לאחות אין כמעט אפקט דרמטי. במקום להיצמד לסיטואציה הבסיסית, ולצאת ממנה לפלאשבקים מדודים, במקום זה מנסה הבמאי/תסריטאי בכל כוחו לברוח מהסיטואציה הלכאורה 'משעממת', אבל מכיוון שהוא לא מצליח לבנות עולם נוסף, דמויות נוספות בעלות נפח, גם האפקט הדרמטי הבסיסי נפגם.

מתוך "אבן הסבלנות". סרט גדול מדי.

מתוך "אבן הסבלנות". סרט גדול מדי.

וגם בסיטואציה הבסיסית פוגע הבמאי. מדובר באישה ש להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2013: ההיא שחוזרת הביתה

וואו, איזה סרט בעייתי.

הו, געגועי ל"נותנת". גם אם היו לי השגות פה ושם, "הנותנת" היה בכורת בימוי מרשימה מאוד של הגר בן אשר. והנה מגיעה בכורת בימוי נוספת, הפעם של מיה דרייפוס, וגם הפעם מדובר בסרט נשי החוקר פסיכוזה של אישה מתוסבכת. אבל איזה הבדל בין הסרטים. בעוד שבן אשר הדגימה שליטה מוחלטת באספקטים של הבימוי, בקצב, בטון, "ההיא שחוזרת הביתה" הוא כמו רכב עם ברקסים מקולקלים המידרדר בירידה ללא יכולת לעצור.

כבר ההתחלה אינה מבטיחה טובות. תאונת דרכים בה רכבו של אלון אבוטבול נכנס ברכב של טלי שרון מאחור (קלטתם? הוא נכנס בה מאחור…) – כבר הסצינה הזו מעלה חששות כבדים בקשר לסרט כולו. תאונת דרכים שבעצם לא נראית על המסך – איכשהו חיתוכי העריכה והעובדה שגופה של טלי שרון נזרק קדימה צריכים לכסות על האין-כסף של ההפקה לביים את התאונה הזו (ושוב – תחשבו על הסוס שמתחיל את "הנותנת". איזה הבדל). זה לא עובד.

אבל זה בקטנה. כל החלק הראשון של הסרט הוא סדרה בלתי נגמרת של גגים שלפי הרגשתי לא התכוונו להיות גגים. זוהי דרמה על אישה שחוזרת הביתה אחרי פרידה ונכנסת לקשר הרסני עם ההוא שנכנס בה מאחור. אבל חיתוכי העריכה המהירים, המעברים המיידיים מרעש לשקט, הסצינות החתוכות (האבא נכנס לחדר האמבטיה בדיוק כשהבת עירומה. קאט. אין המשך לסצינה) ואפילו הרפליקות עצמן, בתוספת מוסיקת גיטרות רועשת במיוחד הנחתכת בפתאומיות – הכל מכוון ליצור אלמנט קומי, אבל התסריט בעצם דורש דרמה. ולדרמה אין זמן להתפתח, להשפיע.

ואז, בערך במחצית הסרט, בסצינת ה להמשיך לקרוא