פרסי אופיר 2013: הבן של אלהים

האמת היא שאם נגרד קצת, ממש קצת, אפשר בקלות למצוא לא מעט חסרונות בסרט הזה. אפשר להגיד שהדיון של הסרט הזה בדת מול חילוניות שטוח ולא ממצה. אפשר להגיד שלמרות שבכל סרט מסע לא ממש חשובה מטרת המסע, אלא מה שקורה תוך כדי, עדיין סיפור המסגרת צריך להיות ברור ונהיר, ואילו כאן סיבת המסע, כמו גם סיבת הצטרפותו של הבן למסע, הרגישו לי כמו תירוצים תסריטאיים לא מוצלחים לציוות שתי הדמויות הראשיות. אפשר גם להגיד שהתפתחות מערכת היחסים המרכזית הרגישה לי לא תפורה עד הסוף (המעבר מ"אני שונא אותך!", ל"אני אוהב אותך!" היה לי חד מדי). ואפשר גם להגיד שהתסריט גולש לקלישאות מייאשות ומשומשות הרבה יותר מדי (מ"לילות כביריה" ועד "השוטר אזולאי", קצתי בעיסוק בזונות טובות לב, וגם מקומה של סצינת הסטירה המחויבת מכל תסריט לא נפקד מכאן).

אבל אני לא רוצה להגיד דברים רעים. כרגע אני לא רוצה לקטרג. כרגע אני רק רוצה לומר שמדובר בסרט יפה מאוד, מרגש מאוד, ואפילו די מפואר. כמעט כל הסרט צולם ביוון, והצילום של הסרט, עד כמה שאני מבין בזה, פשוט נהדר בעיניי. ולא מדובר רק באנחות הרווחה הנפלטות כאשר פנורמת נוף נפלאה נפרסת על פני המסך הגדול. הבמאים עבדו כאן קשה מאוד על לוקיישן סקאוטינג, וזה ניכר. אבל העיקר בעיניי בצילום הוא הקלוז-אפים האדירים של בנג'י כהן. לא יודע מי זה הבנג'י הזה, ולא מכיר עבודות קודמות שלו. אבל מכאן כדאי לשים עליו עין. בנג'י כהן מצליח להכניס הרבה רגש בצילום קלוזאפים אקספרסיביים ביותר, והוא שומר על רמת עניין גבוהה בסרט, גם אם התסריט נפרם לרגעים. ובעיקר אני אזכיר שוט אחד ספיציפי, בו זהר שטראוס רוקד בחתונה, ובנג'י כהן מצלם אותו בתנועה, כאשר לכל אורך השוט שטראוס נשאר בקלוז אפ. זה דבר קשה מאוד לצילום, אבל זה נמצא שם, בעבודה המצוינת של בנג'י כהן.

לוקיישן סקאוטינג מפואר. מכרם ח'ורי עומד מול הים. מתוך "הבן של אלהים"

לוקיישן סקאוטינג מפואר. מכרם ח'ורי עומד מול הים. מתוך "הבן של אלהים"

אבל הערך העיקרי של "הבן של אלהים" הוא שני השחקנים הראשיים. זהר שטראוס הוא כמוסת אנרגיה מרוכזת המאיימת להתפוצץ כל רגע, וכאן הוא מאופק, אבל האנרגיה המדוכאת הזו, הנוכחת כל רגע ולו רק בפוטנציה, מטעינה את מערכת היחסים הזו, את הסרט הזה בהמון רגש ועניין. וכמובן – מכרם ח'ורי. איזו הצגת משחק מפוארת מביא כאן ח'ורי הותיק. זקן, רועד, חלש לקראת סוף חייו, ועם זאת – עקשן, חזק, נחוש. דמות עגולה המכילה את כל הניגודים. דמות חיה, אנושית, נושמת, אמיתית. מכרם ח'ורי נראה מעט מדי על המסך הישראלי. וכאן הוא הסרט (הוא ושטראוס, בקונטרה נהדרת).

ואחרונים חביבים – הבמאים. ארז תדמור וגיא נתיב מציגים כאן עבודת בימוי רגישה, זורמת, שיודעת מתי ללחוץ על בלוטת הדמעות ומתי לשחרר. העבודה עם המוסיקה נהדרת (אופיר ליבוביץ' עושה כאן מעין חיקוי מוצלח למדי של אהוד בנאי, ובשילוב עם המוסיקה היוונית המתבקשת האפקט הוא עשיר), והקצב מדוד, יודע מתי להצחיק, מתי לרגש, ומתי לשחרר. "הבן של אלהים" מלא בסצינות סוחפות, גם אם חלק מהן הרגישו לי תלושות (למשל: האב והבן יוצאים לבצע מופעי רחוב כדי לגייס כסף. סצינה נפלאה בפני עצמה, אבל הרגישה לי ממקום אחר, מסרט אחר). ולמרות החסרונות שלו, "הבן של אלהים" הוא סרט ראוי, מרגש, ומאוד יפה.

לגבי האופיר: לדעתי הסרט ראוי להיות מועמד לפרסי הסרט, הצילום, המוסיקה, המשחק (שחקן ראשי ושחקן משנה) והבימוי.

אבל

יש מלכוד.

בגלל החוק האידיוטי של האקדמיה הישראלית שקובע שהזוכה בפרס הסרט אוטומטית נשלח לייצג את ישראל באוסקר האמריקאי – בגלל החוק הזה הרבה חברי אקדמיה מצביעים לסרט שלדעתם יש סיכוי באוסקר, גם אם הוא לא הסרט הטוב ביותר לטעמם.

"הבן של אלהים" מתרחש כמעט כולו ביוון, והוא דובר קצת עברית, קצת יוונית, והרבה אנגלית. הוא כנראה לא כשיר לפי התקנון של האקדמיה האמריקאית לפרס הסרט ב'שפה זרה' ("שפה זרה" = כל שפה שהיא לא אנגלית). הזכרו נא במה שקרה ל"ביקור התזמורת".

"הבן של אלהים" הוא סרט יפהפה, מרגש, מרשים. אז מה, לא תצביעו לו רק בגלל שאין לו סיכוי באוסקר?!

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “פרסי אופיר 2013: הבן של אלהים

  1. שלום איתן
    הסעיף הרלוונטי ל"סרט בשפה הזרה" בחוקי האקדמיה האמריקאי מנוסח כך.
    The recording of the original dialogue track as well as the completed picture must be predominantly in a language or languages other than English. Accurate English-language subtitles are required.
    בתרגום חופשי:
    "התמונה וההקלטה הסופית של הסרט צריכה להכיל ברובה שפה או שפות שהם אינם אנגלית".
    הרשי לי לעדכן אותך ואת חברי האקדמיה שהשפות שאינם אנגלית (עברית יוונית) מהווים הרבה יותר מ 50% מהדיאלוג בסרט.
    נשמח אם תתקן פרט חשוב זה בבלוג שלך.
    חוץ מזה שמחים שנהנתה.
    צוות "הבן של אלוהים"
    —————————
    איתן לשמי שיינפלד: קודם כל, ברוך הבא לבלוג שלי.
    שנית – ממש ישבתם ובדקתם עם סטופר? כי אתה יודע, אם וכאשר הדבר יהיה נחוץ, יהיו כאלו שיבדקו עם סטופר כמה אנגלית, וכמה עברית ויוונית יש.
    כל מה שאני (ואחרים) אומר (כבר כמה שנים): צריך להפריד את הבחירה בסרט שנשלח לאוסקר מהבחירה בפרס האופיר לסרט הטוב ביותר. לגבי "הבן של אלהים": מדובר באחד הסרטים הטובים של השנה. נכון לעכשיו ראיתי 17 מתוך ה-28 שמתמודדים על הפרס. לדעתי, ל"בן של אלהים" חייב להיות מקום בחמישייה הסופית (לפחות). לאחר הצפיה בסרט, ההרגשה שלי (הלא מדויקת, זאת שלא נבדקה בסטופר) היא שכמות האנגלית בסרט גבולית בכל הנוגע לסעיף הזה בתקנון האמריקאי. וכשהתקדים הצורב של "ביקור התזמורת" נמצא כל הזמן בקופסה האחורית של המוח, חברי אקדמיה עלולים להימנע מלהצביע לסרט היפה הזה כי אולי הוא לא מתאים.
    אנשים צריכים להצביע לפי מצפונם. לפי איזה סרט הם הכי אהבו. האוסקר האמריקאי הוא חיה אחרת. ואני חושש ש"הבן של אלהים" עלול להיפגע בהקשר הזה.

  2. שמי לאיתן
    מתוך מודעות לעניין ישבתי וספרתי אני בעצמי את המילים כבר לפני זמן רב כשהסרט עוד היה בשלבי אוף ליין ולא ערוך סופית ועם כי לא השתנה הרבה מאז מבטיח לפרסם בקרוב בבלוג שלך את מספר המילים המדויק בכל שפה אחרי בדיקה נוספת עם חברת התרגום.
    ושוב תודה על הביקורת שכתובה היטב ועל תשומת הלב.
    שמי שינפלד

  3. הבן של אלוהים – סרט קטן כביכול שבמרכזו אב ובן ועל פניו נראה שהכול בו נכון – הצילום, העיצוב, המוזיקה אפילו הבדיחות. אבל בשורה התחתונה זה מרגיש שכבר ראינו את הסרט הזה פעם ואולי יותר מפעם. התסריט כאילו נכתב במכונה לתסריטים וככזה הוא מלא בקלישאות קולנועיות. הניסיונות לייצר דרמה מתוך "אימג'ים קולנועים חזקים" כופים על התסריט מהלכים לא הגיוניים שמרחיקים אותנו מהסיפור ומהדמויות. הסרט רוצה להיות "נכון קולנועית" אבל בגלל זה הוא מפספס בגדול את הרגש וההזדהות שצריכים להיווצר בסרט קטן על יחסים. אין מספיק בכוחם של השחקנים הטובים, הפריימים המעוצבים והמוזיקה הקולחת לרגש אותנו כי זה פשוט מרגיש מבוים מדי ולא אמיתי רוב הזמן (הבן הדוס ראפר ?! לזונה טובת הלב יש ילד חמוד?! הפתיחה שנראית כפרסומת , ערבוב מוזר של לוקיישנים יפים אך לא קשורים עלילתית: סלוניקי, סנטוריני, נחלת בנימין (!),יפו, וכ'ו).
    מעל הגבעה – סרט קטן שבמרכזו אב ובן. אנושי, ראליסטי במיוחד, עדין ומחופף (כמו החיים) . בעל שפה קולנועית ייחודית שנמנע מקלישאות, מהלך בין הטיפות שבין היום יומי לדרמה. כי בחיים אין יותר מדי דרמה ועיצוב , לא בצילום, לא במוזיקה. ולא תמיד אנחנו יודעים מה גורם לנו להרגיש בדיכאון או מדוע אנחנו לא מצליחים לתקשר ולרוב לא ממש ברור לנו למה הדברים קורים בכלל. גדולתו של הסרט הזה היא שמתוך היומיומי הזה והאין דרמה הזו מגיע סוף אופטימי ואפילו קוסמי שמתעצם לכדי רגש מזוקק וכנה שנובע מתוך הזדהות אמתית עם הסיפור והדמויות. ללא מניפולציות אגרסיביות וללא "קולנוע נכון".

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s