פסטיבל ירושלים 2013: מצולות

בשביל סרטים כאלו יש פסטיבל קולנוע. בשביל סרטים כאלו שווה לעזוב הכל, לנסוע לעיר זרה, ולראות סרט שכמעט ואין סיכוי שיגיע להקרנות מסחריות. ועדיין זה סרט נהדר, מרגש, ומרשים ביותר.

בלתזאר קורמקור היה הבטחה עצומה. לפני יותר מעשור הוא עשה סרט חצןף, מצחיק, ומרתק שנקרא "ריקאוויק 101". סיפורו של בחור צעיר המתאהב במאהבת של אמא שלו. סרט שנשמע ונראה כמו אלמודובר באיסלנד. ועם אחת השחקניות הקבועות של אלמודובר המוקדם – ויקטוריה אבריל. וכמו כל דבר אירופי מוצלח ומצליח, הוליווד מיד חוטפת אותו ומביאה אותו אליה. וכמו כל דבר אירופי מוצלח ומצליח, הוליווד מחרבת את הקריירה של בניה הטובים ביותר של היבשת הישנה.

אז בשנה שעברה חזר קורמקור הביתה, לאיסלנד. והוא עשה את "מצולות", הסרט שאיסלנד שלחה בשנה שעברה לאוסקר (הוא עבר את הסינון הראשוני, והיה אחד מתשעת הסרטים האחרונים שנשקלו ע"י האקדמיה האמריקאית, אבל בסינון הסופי הוא לא הגיע לחמישייה שהיתה מועמדת לאוסקר).  וכיאה להבטחה שהוא היה, וכיאה לאדם שהציג רוח חדשה שנגנבה ממנו בשנותיו בגלות, הוא בא ומספר סיפור על הרוח האנושית.

מבוסס על מקרה אמיתי זהו סרט על אדם השורד טביעה של ספינת דיג, וניצל בעור שיניו. והסרט הזה מקדש את הרוח האנושית שהצילה את חייו של האיש, שעשתה את הבלתי אפשרי בקור מקפיא ובתנאים דמיוניים. ובלתזאר קורמקור ניגש לעשיית הסרט נחוש אבל לא נמהר.

קורמקור מביים את הסרט כאילו בקורקטיות. אבל רק כאילו. הצילום כהה מאוד, ועדיין ניתן להבחין בפרטים. הכל חשוך ועדיין האדם שורד. קורמקור לא מתפתה לאקסטרוגאנזה קולנועית סטייל "טיטאניק" (הטביעה) או "חיי פאי" (ההישרדות). גם בקטעים שבהם האדם הנאבק על חייו מתפלל לאלוהים מצליח קורמקור להימנע מדידקטיות, מלכודת שגדולים ממנו נפלו בה (אנג לי לקח אוסקר על "חיי פאי", סרט יפהפה אבל דידקטי על מציאת אלהים בתנאים קשים).

הבמאי נצמד לתודעתו של האדם הבודד הניצב מול איתני הטבע. כמו טום הנקס על אותו אי בודד, גם כאן הגיבור מוצא יצור לדבר איתו (טום הנקס דיבר עם כדור בייסבול. הגיבור של "מצולות" מדבר עם שחף). כמו הגיבור של "127 שעות", גם כאן הגיבור נזכר באימו, בחבריו, במי שאולי יכולה להיות אהובתו. אבל בניגוד לדני בויל, הבמאי של "127 שעות", קורמקור לא משתולל. המוסיקה שקטה, מגיעה מלמטה. הזכרונות מרגשים, אבל לא דופקים בראש.

זהו הניצול. מתוך "מצולות"

זהו הניצול. מתוך "מצולות"

קורמקור מציג ב"מצולות" תצוגת בימוי ב להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2013: ערבאני

אני לא רץ לשום מקום. פסטיבל ירושלים התחיל ביום חמישי. אני הצטרפתי לטירוף רק היום. באיזי. מהתחרות המרכזית של הפסטיבל דגמתי לי רק את "ערבאני" (את השאר אני רואה במסגרת הקרנות האקדמיה. אני לא אעלה לירושלים בשביל זה). ובאתי לסרט הראשון שלי בלי לדעת מה באמת לצפות. "ערבאני" בא לפסטיבל על משבצת הסרט הישראלי-דרוזי הראשון. האם הוא יהיה כמו הסרט הישראלי-בדואי הראשון ("שרקייה", הסרט המרשים שלקח פרס ראשון בפסטיבל ירושלים של השנה שעברה. ועדיין מחכה להפצה מסחרית), או כמו הקומדיה הערבית-ישראלית הראשונה, "איש ללא סלולרי", סרט חביב אבל זניח שהוקרן בפסטיבל ירושלים לפני שנתיים וחלף-עבר על המסכים לא מזמן בלא להשאיר עקבות?

אז אחרי שראיתי את "ערבאני" אני חושב שהוא יותר קרוב ל"שרקייה" מל"איש ללא סלולרי", אבל הוא גם הרגיש לי מאוד בוסרי. מצד אחד יש לו כמה סצינות מאוד חזקות, וכמה שחקנים מאוד מרשימים (מ"בית לחם" ועד "ערבאני", שאדי מרעי סופר סטאר), ומצד שני, כמה בחירות בימוייות שפשוט הרגישו לי לא נכונות פגעו באפקט הכללי של הסרט.

נדמה לי שהבמאי קודם כל יצא לדרך עם תסריט לא אפוי עד הסוף. משפחה חוזרת הביתה. הגבר הדרוזי עזב פעם את הכפר והתחתן עם יהודיה. נולדו לו שני ילדים, בן ובת, שניהם עכשיו בגיל העשרה. ועכשיו הוא חוזר (עם ילדיו) לכפר. למה? מה הסיפור עם האמא? למה היא מתקשרת מדי פעם ומבקשת לדבר עם הילדים, ולמה ההתנכרות של הילדה? אלו שאלות שלא נענות במשך הסרט. ומה הסיפור עם האישה שהיתה פעם של גיבור הסרט, ועכשיו נשואה לאחר? גם קצה החוט הזה נשאר פרום. ואיך זה שבעלה של אותה אישה, חבר לשעבר, מבלה איתו כמה רגעים נפלאים של אחוה גברית (בסצינה סוחפת), וכמה רגעים בודדים אח"כ הוא עובר שינוי כל כך קיצוני שהרגיש לי מאולץ תסריטאית?

המשפחה הדרוזית שלי. משמאל לימין: איאד שיטי, שאדי מרעי (ההוא מ"בית לחם"), דניאלה נידם, וזהירה סבאח ב"ערבאני". צילום: זיו ברקוביץ ועמית ברלוביץ'

משמאל לימין: איאד שיטי, שאדי מרעי (ההוא מ"בית לחם"), דניאלה נידם, וזהירה סבאח ב"ערבאני". צילום: זיו ברקוביץ ועמית ברלוביץ'

אני חושב ש להמשיך לקרוא