פסטיבל ירושלים 2013: ערבאני

אני לא רץ לשום מקום. פסטיבל ירושלים התחיל ביום חמישי. אני הצטרפתי לטירוף רק היום. באיזי. מהתחרות המרכזית של הפסטיבל דגמתי לי רק את "ערבאני" (את השאר אני רואה במסגרת הקרנות האקדמיה. אני לא אעלה לירושלים בשביל זה). ובאתי לסרט הראשון שלי בלי לדעת מה באמת לצפות. "ערבאני" בא לפסטיבל על משבצת הסרט הישראלי-דרוזי הראשון. האם הוא יהיה כמו הסרט הישראלי-בדואי הראשון ("שרקייה", הסרט המרשים שלקח פרס ראשון בפסטיבל ירושלים של השנה שעברה. ועדיין מחכה להפצה מסחרית), או כמו הקומדיה הערבית-ישראלית הראשונה, "איש ללא סלולרי", סרט חביב אבל זניח שהוקרן בפסטיבל ירושלים לפני שנתיים וחלף-עבר על המסכים לא מזמן בלא להשאיר עקבות?

אז אחרי שראיתי את "ערבאני" אני חושב שהוא יותר קרוב ל"שרקייה" מל"איש ללא סלולרי", אבל הוא גם הרגיש לי מאוד בוסרי. מצד אחד יש לו כמה סצינות מאוד חזקות, וכמה שחקנים מאוד מרשימים (מ"בית לחם" ועד "ערבאני", שאדי מרעי סופר סטאר), ומצד שני, כמה בחירות בימוייות שפשוט הרגישו לי לא נכונות פגעו באפקט הכללי של הסרט.

נדמה לי שהבמאי קודם כל יצא לדרך עם תסריט לא אפוי עד הסוף. משפחה חוזרת הביתה. הגבר הדרוזי עזב פעם את הכפר והתחתן עם יהודיה. נולדו לו שני ילדים, בן ובת, שניהם עכשיו בגיל העשרה. ועכשיו הוא חוזר (עם ילדיו) לכפר. למה? מה הסיפור עם האמא? למה היא מתקשרת מדי פעם ומבקשת לדבר עם הילדים, ולמה ההתנכרות של הילדה? אלו שאלות שלא נענות במשך הסרט. ומה הסיפור עם האישה שהיתה פעם של גיבור הסרט, ועכשיו נשואה לאחר? גם קצה החוט הזה נשאר פרום. ואיך זה שבעלה של אותה אישה, חבר לשעבר, מבלה איתו כמה רגעים נפלאים של אחוה גברית (בסצינה סוחפת), וכמה רגעים בודדים אח"כ הוא עובר שינוי כל כך קיצוני שהרגיש לי מאולץ תסריטאית?

המשפחה הדרוזית שלי. משמאל לימין: איאד שיטי, שאדי מרעי (ההוא מ"בית לחם"), דניאלה נידם, וזהירה סבאח ב"ערבאני". צילום: זיו ברקוביץ ועמית ברלוביץ'

משמאל לימין: איאד שיטי, שאדי מרעי (ההוא מ"בית לחם"), דניאלה נידם, וזהירה סבאח ב"ערבאני". צילום: זיו ברקוביץ ועמית ברלוביץ'

אני חושב שעדי עדואן, במאי הסרט, קצת תקוע באמצע. תקוע בין גישה ריאליסטית ופרקטית לבימוי, לבין הגישה האמנותית. הדקות הראשונות של הסרט, למשל, נקיות לחלוטין מדיאלוג. גם כשאני מרגיש שצריך, שטבעי שמישהו היה מדבר פה, גם אז נמנע הבמאי מלשים מילים בפי הדמויות. וגם בסוף, ברגע השיא של הסרט, שעשוי מצוין ומחזיק מסך בצורה נפלאה (עם תקתוק שעון מורט עצבים), גם אז שובר הבמאי את האוירה ברגע אחד, והופך את הסצינה המצוינת הזו למאכזבת.

בין הברקה לבין אכזבה, בין רגעים חזקים של בימוי, משחק, וצילום, לבין רגעים של טעויות של טירון (ועוד לא דיברנו על השימוש הבלתי אפקטיבי שהבמאי עושה במוסיקה היפה שאסיף צחר כתב לסרט) – כזה הוא "ערבאני". סרט יפה שהיה יכול להיות הרבה יותר טוב.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s