פסטיבל ירושלים 2013: המכונה שגורמת להכל להיעלם

איזה סרט מרתק. איזה סרט משעמם.

כן, זה הולך ביחד. "המכונה שגורמת להכל להיעלם" הוא עוד חוליה בשרשרת של ניסויים קולנועיים המטשטשים את הגבולות בין דוקומנטרי לעלילתי, ויש בו כמה סצינות נהדרות. אבל הוא גם ארוך מאוד, ארוך מדי, ורגעים ארוכים בו מוקדשים לראיונות דוקומנטרים אולד-פאשן סטייל עם דמויות שלא תמיד מעניינות באמת.

הבמאית של הסרט הגיאורגיאני הזה יצאה לדרך עם רעיון מקסים: בואו ונעשה סרט על האנשים האמיתיים. בואו נמצא את הסיפורים בכפרים ובין האנשים שחיים שם. אז היא פרסמה את בואה, וביקשה מכל מי שחושב שביכולתו לככב בסרט לבוא ולהיבחן. וחלק ניכר מהסרט הוא בעצם האודישנים. הראיונות שהיא מבצעת איתם על רקע קיר מתקלף באיזשהו חדר מוזנח. ורוב הנבחנים מתגלים כאנשים די נבוכים אל מול המצלמה. ואז הבמאית חוקרת אותם על חייהם, ואת אלו שהיא מוצאת מעניינים היא מוציאה אל מחוץ לחדר המתקלף, אל החיים. אבל גם הסצינות המצולמות בהשתתפותם נראות כמבוימות: למשל, הילד בחלק הראשון של הסרט. הוא מדבר עם אמא שלו בסלון. אחותו לוחשת לו: תשאל אותה מה תקבל ליום ההולדת שלך. והיא ממשיכה ללחוש לו כל הזמן, כמו לשחקן ששכח את הטקסט. בסצינה אחרת, בחורה אחרת מתעמתת עם אמא שלה, אותה היא לא ראתה זה שנים. צרחות ובכי. ובאיזשהו שלב – "אל תגעי בי!, תזוזי ממני!" כמו רוצה לומר – "את מסתירה אותי, תראי איפה המצלמה" (מה שאכן נכון, היא אכן מסתירה).

לפני החתונה עוצרים באודישן. מתוך "המכונה שגרומת להכל להיעלם"

לפני החתונה עוצרים באודישן. מתוך "המכונה שגורמת להכל להיעלם"

כלומר, יש כאן ד להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2013: אינשאללה

בעיה, הסרט הזה.

בעיה מכיוון שלטעמי הוא קולנוע מצוין ואפקטיבי מאוד. מרגש ומדמיע עין ומבוים ברגישות וערוך נהדר ובעיקר משוחק מצוין.

בעיה מכיוון שלהבנתי הוא תומך במאבק הפלסטיני המזוין. תומך בפיגועי התאבדות. או לפחות מבין אותם.

רופאה קנדית מתנדבת במחנה פליטים פלסטיני מעבר לגדר ההפרדה. ראשית לא הבנתי למה כל פעם היא חוזרת לישראל לישון. אין איזה מלון בשבילה ברמאללה (שרחובותיה מצולמים גם הם לסרט)? אבל נגיד שאני מקבל את הגליץ' התסריטאי הזה. הרופאה עוברת כל יום במחסום בבוקר לפלסטין, ובערב חזרה לישראל. במחסום היא פוגשת חיילת צעירה שהיא גם השכנה שלה (סיוון לוי, שחקנית שמתחבבת עלי עם כל הופעה שלה. פגשתי בה אתמול לפני ההקרנה והכנתי אותה לכך שפרס האופיר עם שמה על הופעתה ב"שש פעמים" כבר בעצם מוכן ומחכה לה). השכנה הזו מנהלת עמה שיחות נפש, וגם יוצאת איתה לבלות. השכנה הזו היא הדילמה הישראלית: "זו לא המלחמה שלך", אומרת הישראלית לקנדית, ו"גם אני לא ממש רוצה להיות פה, במלחמה הזו, אבל אני, אין לי ברירה". הקנדית שואלת את הישראלית על הסבל הפלסטיני הנגרם במחסומים, והישראלית אומרת שאין מה לעשות, אלו הנהלים במחסומים, והיא חייבת לעשות את העבודה שלה. "תתפטרי מהעבודה הזו" אומרת הקנדית. "זה לא עובד ככה" אומרת הישראלית.

אבל זה קל מדי. הסרט מתרכז בעיקר בצד הפלסטיני. במחנה הפליטים שבו דרך קבע ילדים נוברים בערימות הזבל הסמוכות לגדר ההפרדה. בחיילי צה"ל המרכזים את כל הגברים הפלסטינים במגרש פתוח כדי לחפש מבוקש. ובעיקר בסבלה של אשה פלסטינית אחת, שמקבלת מכה אחר מכה אחר מכה. הסרט מיטיב לתאר את החיים הקשים שלה דרך העיניים של הזרה. הלב יוצא אליה והדמעות זורמות כמים. ועדיין, האם כל זה הצדקה לפיגוע התאבדות שמגיע בסוף (שהוא גם ההתחלה)?

אוולין ברושו מיטיבה לגלם את הרופאה הקנדית שנקלעת לסכסוך לו לה, ומנסה תוך כדי הסרט ל להמשיך לקרוא