פסטיבל ירושלים 2013: מסוגפות

אז לקחתי הימור. הלכתי לראות סרט יפני של יותר מ-4 שעות וחצי (בשני חלקים עם הפסקה), מה שאומר ש

1. אם הסרט לא טוב אני הפסדתי 4 וחצי שעות מהחיים שלי (ועוד 80 ש"ח בערך), וכל זאת תוך כדי סבל מתמשך

2. אם הסרט לא טוב, הפסדתי גם סרטים אחרים, אולי טובים יותר, שהוקרנו במקביל בפסטיבל.

אבל ההימור השתלם. מדובר בתצוגת בימוי מופלאה שיוצרת סרט ארוך אמנם, אבל מאוד מרשים, מרגש, ומעורר מחשבה.

ראיתי רק סרט אחד של קיושי קוראסאווה בעבר. זה היה "טוקיו סונאטה" היפה-אך-משונה שהוקרן במקומותינו לפני כמה שנים. אז זה לא שבאתי להקרנה של "מסוגפות" על בליינד לגמרי. היה לי על מה להישען. אבל בהתחלה התחיל החשש לקנן: ההתחלה צולעת למדי, קורקטית מדי. היסודות מונחים: חמש נערות משחקות בחצר. גבר זר ניגש אליהן, מבקש מאחת הבנות להתלוות אליו לעזור לו במשהו. זמן קצר לאחר מכן היא נמצאת מתה.אף אחת מהבנות לא זוכרת איך נראה אותו גבר, או כל פרט אחר שיעזור למצוא את הרוצח. מכאן הסרט מתפצל לארבעה פרקים ועוד פרק אחד. ארבעת הפרקים הראשונים הולכים 15 שנים קדימה, מפרטים את חייהן של כל אחת מארבע החברות הנותרות בצל הטראומה. הפרק החמישי הוא הסיכום, הפרק שבו נחשפת כל האמת.

אז ההתחלה מציגה צילום בגוונים של לבן, כמעט עני מדי. הרבה תלבושות לבנות, הרבה קירות לבנים. כמו סרט לואו-באדג'ט. ובניגוד לצפוי, קוראסאווה לא משתמש בלבן כדי ללכלך אותו בדם (כמו, נגיד, ב"פארגו"). ובכלל, הקורקטיות וסירובו של הבמאי לגרום לדרמטיזציה של האירוע המחולל גרמו לי לחששות כבדים.

אבל, סבלנות.

אמא וילדה מסוגפות.

מתוך "מסוגפות"

מסתבר שקוראסאווה הזה במאי חכם יותר ממה שחשבתי בהתחלה. הוא מ להמשיך לקרוא