פסטיבל ירושלים 2013: הפיגוע

בעיניי זה יותר סרט חשוב מאשר סרט באמת טוב. וכאן אני צריך לחשוב איזה סרט אני מעדיף יותר: הסרט הקנדי שהביא דמעות לעיניי, אבל גרם לי אי נוחות גדולה מאוד כשהוא נתן לי להבין שהוא תומך בפיגועי התאבדות, או את "הפיגוע", סרט הרבה יותר שקול, עם עשייה קולנועית טובה, אבל גם עם לא מעט רגעים מתים. אני לא בטוח מה התשובה.

התחלת הסרט מרתקת ומרגשת: רופא ערבי באיכילוב מקבל פרס על עבודתו. הפרס הוא עדות להיתכנות דו-קיום ערבי-יהודי בארץ המדממת הזו. ואז, פיגוע. טוב עשה הבמאי כשהחליט להימנע מבומבסטיות קולנועית. באמצע ארוחת צהרים בחדר אוכל, פתאום, בום קטן ורחוק. הבמאי נצמד לתודעה של הרופאים. ואז – המולה. פצועים, קרובי משפחה כואבים, כאוס, רואפים מטפלים בקורבות פיגוע רבים.

כשההמולה שוככת, הרופא מקבל לביתו באמצע הלילה טלפון. מסתבר שאת הפיגוע שהיה באותו יום ביצעה אשתו. ועולמו של הרופא מתמוטט. אורי גבריאל, מצוין בתפקיד חוקר השב"כ, תוקף, חופר אל נשמתו של הרופא. ועלי סולימאן, בתפקיד הראשי, פשוט אדיר כאדם שכל אמונותיו מתערערות בבת אחת. וסולימאן מחזיק את הסרט גם כשהמתח והעניין מתפוגגים.

עלי סולימאן המצוין ב"פיגוע".

עלי סולימאן המצוין ב"פיגוע".

כי כאן בערך הסרט להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2013: שלגיה

לפני כמעט שנה נתקלתי לראשונה בטריילר של הסרט הזה, כאשר ספרד שלחה אותו להתמודד מטעמה על האוסקר לסרטים בשפה זרה. כמה חודשים לאחר מכן הוא הפך לזוכה הגדול של פרסי הגויה, פרס האקדמיה הספרדית לקולנוע. אבל משום מה הוא לא נרכש להפצה בישראל. אז מה אם הוא שחור-לבן? אז מה אם הוא אילם? מדובר בסרט משובח, מרגש, ויפהפה.

כן, נכון. האסוציאציה הראשונה היא "הארטיסט". ולמרות ש"הארטיסט" היה סרט יפהפה בעיניי, לטעמי "שלגיה" טוב יותר. נועז יותר. "הארטיסט" היה שיר אהבה לקולנוע שסיפר על המעבר מהסרט האילם לסרט המדבר. כלומר: הוא התאים את התסריט שלו לסגנון. "שלגיה" בכלל לא מתעסק בזה. הוא אכן סרט אילם בשחור לבן, אבל התסריט שלו לא נוגע בכלל בנושא הסגנוני. "שלגיה" הוא כבר היישום של "הארטיסט": אם הסרט הצרפתי קרא להפסיק לרגע את ההמולה מסביב, ופשוט לראות סרט בקולנוע, "שלגיה" הספרדי של פאבלו ברגר הוא כבר היישום של הקריאה הזו.

ברגר לקח את אגדת "שלגיה" ועשה לה עיבוד מרשים לספרד. הוא הכניס אלמנט של מלחמת שוורים, והביא לסרט שחקנים מצוינים, אחת מהן נפלאה במיוחד (מריבל ורדו, המוכרת מ"ואת אמא שלך גם" ומ"המבוך של פאן", מצוינת כאן בתור האמא החורגת מהגיהנום. היא יודעת להיות מרשעת, אבל לא קריקטורה. הצגת משחק אדירה). ברגר הביא איתו גם את קיקו דה לה ריקה, הצלם הקבוע של אלכס דה לה איגלסיה, הבמאי הספרדי הפסיכי.

סרט אילם בשחור לבן במאה ה-21. "שלגיה" והגמדים בספרד

סרט אילם בשחור לבן במאה ה-21. "שלגיה" והגמדים בספרד

וכך, בשחור לבן מרשים, עם להמשיך לקרוא