פסטיבל ירושלים 2013: הפיגוע

בעיניי זה יותר סרט חשוב מאשר סרט באמת טוב. וכאן אני צריך לחשוב איזה סרט אני מעדיף יותר: הסרט הקנדי שהביא דמעות לעיניי, אבל גרם לי אי נוחות גדולה מאוד כשהוא נתן לי להבין שהוא תומך בפיגועי התאבדות, או את "הפיגוע", סרט הרבה יותר שקול, עם עשייה קולנועית טובה, אבל גם עם לא מעט רגעים מתים. אני לא בטוח מה התשובה.

התחלת הסרט מרתקת ומרגשת: רופא ערבי באיכילוב מקבל פרס על עבודתו. הפרס הוא עדות להיתכנות דו-קיום ערבי-יהודי בארץ המדממת הזו. ואז, פיגוע. טוב עשה הבמאי כשהחליט להימנע מבומבסטיות קולנועית. באמצע ארוחת צהרים בחדר אוכל, פתאום, בום קטן ורחוק. הבמאי נצמד לתודעה של הרופאים. ואז – המולה. פצועים, קרובי משפחה כואבים, כאוס, רואפים מטפלים בקורבות פיגוע רבים.

כשההמולה שוככת, הרופא מקבל לביתו באמצע הלילה טלפון. מסתבר שאת הפיגוע שהיה באותו יום ביצעה אשתו. ועולמו של הרופא מתמוטט. אורי גבריאל, מצוין בתפקיד חוקר השב"כ, תוקף, חופר אל נשמתו של הרופא. ועלי סולימאן, בתפקיד הראשי, פשוט אדיר כאדם שכל אמונותיו מתערערות בבת אחת. וסולימאן מחזיק את הסרט גם כשהמתח והעניין מתפוגגים.

עלי סולימאן המצוין ב"פיגוע".

עלי סולימאן המצוין ב"פיגוע".

כי כאן בערך הסרט נעצר. עד כאן זו הייתי מרותק לסיפור של רופא ערבי במדינה יהודית. והקצב היה טוב, שוטף. אבל מכאן הרופא יוצא למסע שחזור צעדיה האחרונים של אשתו. והקצב הופך איטי, מייגע. הרבה דברים קורים ב-20 הדקות הראשונות של הסרט. מעט מאוד דברים קורים בשעה וקצת שאח"כ. זה לא שהסרט הופך ללא מעניין. זיאד דואיירי הבמאי מציג את כל נקודות הגישה לסכסוך. בשלב מסוים זירת ההתרחשות עוברת לשכם, ושם הפלסטינים מציגים את קשת הדיעות שלהם: אלו שתומכים ואפילו פועלים למען הפיגועים, וגם אלו שלא רוצים לדעת, ואפילו מתנגדים, אבל פוחדים לצאת בגלוי כנגדם. והרופא תקוע באמצע. אבל קולנועית הסרט נתקע לי. ההתחקות אחרי צעדיה האחרונים של אשתו (בליהוק תמוה של ריימונד אמסלם – היא אמנם שחקנית מעולה, אבל טכנית היא מדובבת רע לערבית. עדיף כבר היה להביא שחקנית ערביה טובה לתפקיד. גם כאלו לא חסר) מתנהלת בעצלתיים, והזמן של הרופא (ובהתאמה – זמן הצפייה) בשכם מתארך שלא לצורך.

בסוף הסרט ישנה שיחה מאירת עיניים בין הרופא לבין קולגה (יבגניה דודינה, טובה כתמיד) שבה מועברת ההרגשה הערבית של הפטרונות היהודית כלפיהם. זה אולי לא מצדיק טרור, אבל זה טבוע עמוק בתודעה הפלסטינית. משם זה מגיע. הרגשה של עם מושפל, של זעם כלפי מי שהם מאמינים שלקח להם את האדמה – זה המקור.

זיאד דוארי מציג את כל קשת הדיעות בסרט נועז מבחינה הפקתית (במאי לבנוני שקול ואינטליגנט המצלם סרט בישראל עם שחקנים ישראלים). חבל שתסריטאית אין מספיק התפתחויות ומכשולים בפני הגיבור, ועריכתית הקצב של הסרט נתקע, והפך עייף.

סרט חשוב, אבל לא מספיק טוב, "הפיגוע".

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s