פסטיבל ירושלים 2013: שלגיה

לפני כמעט שנה נתקלתי לראשונה בטריילר של הסרט הזה, כאשר ספרד שלחה אותו להתמודד מטעמה על האוסקר לסרטים בשפה זרה. כמה חודשים לאחר מכן הוא הפך לזוכה הגדול של פרסי הגויה, פרס האקדמיה הספרדית לקולנוע. אבל משום מה הוא לא נרכש להפצה בישראל. אז מה אם הוא שחור-לבן? אז מה אם הוא אילם? מדובר בסרט משובח, מרגש, ויפהפה.

כן, נכון. האסוציאציה הראשונה היא "הארטיסט". ולמרות ש"הארטיסט" היה סרט יפהפה בעיניי, לטעמי "שלגיה" טוב יותר. נועז יותר. "הארטיסט" היה שיר אהבה לקולנוע שסיפר על המעבר מהסרט האילם לסרט המדבר. כלומר: הוא התאים את התסריט שלו לסגנון. "שלגיה" בכלל לא מתעסק בזה. הוא אכן סרט אילם בשחור לבן, אבל התסריט שלו לא נוגע בכלל בנושא הסגנוני. "שלגיה" הוא כבר היישום של "הארטיסט": אם הסרט הצרפתי קרא להפסיק לרגע את ההמולה מסביב, ופשוט לראות סרט בקולנוע, "שלגיה" הספרדי של פאבלו ברגר הוא כבר היישום של הקריאה הזו.

ברגר לקח את אגדת "שלגיה" ועשה לה עיבוד מרשים לספרד. הוא הכניס אלמנט של מלחמת שוורים, והביא לסרט שחקנים מצוינים, אחת מהן נפלאה במיוחד (מריבל ורדו, המוכרת מ"ואת אמא שלך גם" ומ"המבוך של פאן", מצוינת כאן בתור האמא החורגת מהגיהנום. היא יודעת להיות מרשעת, אבל לא קריקטורה. הצגת משחק אדירה). ברגר הביא איתו גם את קיקו דה לה ריקה, הצלם הקבוע של אלכס דה לה איגלסיה, הבמאי הספרדי הפסיכי.

סרט אילם בשחור לבן במאה ה-21. "שלגיה" והגמדים בספרד

סרט אילם בשחור לבן במאה ה-21. "שלגיה" והגמדים בספרד

וכך, בשחור לבן מרשים, עם זוויות צילום לא קונבנציוליות, עם הרבה רגש, ועם עריכה מעולה (בעיקר בסצינת הפתיחה, המביאה את הדמעות בהדרגה עד לבכי בלתי נשלט בסופה) – "שלגיה" הוא סרט שנות ה-20 למאה ה-21. כמו פעם, אבל מודרני.

העיבוד התסריטאי רגיש, ועם זאת הופך את שלגיה לספרדית לגמרי, והסרט עצמו נגיש לגמרי, גם אם לכאורה הוא עתיק בסגנון (הוא לא. זה רק נדמה). וכמובן שהמוסיקה, שמלווה את כל הסרט נטול הדיאלוגים הזה ממלאת תפקיד קריטי. המוסיקה של הסרט היא שילוב של מוסיקה קלאסית, רגשית, שמוכנסת לסרט בחוכמה, בלי ללחוץ בכוח, ושל מוסיקת פלמקו ספרדית עממית, המספקת את רגעי השחרור המחויבים כדי להעצים את הדרמה שבאה אח"כ.

"שלגיה" היה הסרט שהכי ציפיתי לו בפסטיבל הזה. והוא עמד בציפיות לגמרי. סרט יפהפה ומרגש. כפי שהבמאי אמר בעצמו בתום ההקרנה: הסרט נקנה להפצה כמעט בכל העולם. ישראל היא בין הבודדות שלא קנתה אותו. אולי זה ישתנה בתום הפסטיבל. ועל כל מקרה, אליסיה ווסטון, מנהלת הפסטיבל, הבטיחה להקרין אותו בהקנות נוספות בסינמטק לאחר שהפסטיבל יסתיים. ומדובר בצפייה מומלצת. סרט מקורי, מרגש, שעשוי נהדר.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s