לפני חצות: "זה לא מושלם, אבל זה אמיתי". ובגלל זה, זה מושלם.

זה הסרט שאני מחכה לו כבר כחצי שנה. אבל שלא כמו בימים רגילים היו דברים שמנעו ממני לרוץ ולראות אותו כבר ביום היציאה שלו. היה זה, נו, פסטיבל (וכן, זה היה סרט הנעילה של פסטיבל ירושלים, אבל אני לא אסע לירושלים לראות סרט שאני יכול לראות בתל אביב. ולמרות שריצ'ארד לינקלייטר עבר סנטימטרים ממני בסינמטק בירושלים, אני לא מחשיב את עצמי מעריץ שלו, למרות אהבתי לשני הסרטים הקודמים בסדרה).

חזרה ל"לפני חצות": אני מעדיף להתייחס לעצמי כרומנטיקן שמאמין באהבה. והסרטים האלו, שמשחקים עם הנושא, הם, בסופו של דבר, אלו שהכי קרובים לליבי. וכך אימצתי לליבי את "לפני הזריחה", שהוא פנטסיה צנועה, נאיבית, ומתוקה של אהבה צעירה. וכך גם אהבתי מאוד את החלק השני, "לפני השקיעה", שהיה כבר חותמת גומי שאהבה רומנטית אכן קיימת. ג'סי האמריקאי וסלין הצרפתייה נפגשו יום אחד ברכבת, והתחילו לדבר, ולדבר, ולדבר. ולאהוב, ולאהוב, ולאהוב. הם גישרו על אלפי קילומטרים של תרבויות שונות ויבשות שונות ונשארו ביחד (בסוף הסרט השני, באחד הסופים הכי יפים של סרטים רומנטיים אי פעם).

ג'סי לפנ חצות

ג'סי לפני חצות

באיזשהו מקום, הסרט השלישי מקבל נקודת פתיחה קשה יותר מקודמיו. הסרט הראשון היה דף נקי, עליו נכתבו מאוויי יוצריו. הוא הפך לסרט אהוב על קבוצה קטנה אבל נאמנה של מעריצים. הסרט השני יצא מתוך האהבה השבטית הזו והרחיב את מעגל האהבה שהקיף את הפרויקט הזה, והוא כבר הפך למועמד לאוסקר (על תסריט). אז עכשיו, מה אפשר לעשות? או למחזר את ההצלחה ההיא, וליצור בעצם קופי בסגנון ובתוכן, ובכך בעצם להפוך למוצר הוליוודי מאוס. או להמשיך וליצור מוצר רומנטי מקורי, מידבק, המשתנה מול עינינו.

ו"לפני חצות" הוא להמשיך לקרוא