פרסי אופיר 2013: פלסטלינה

איזה מזל שיש חנה לסלאו בסרט הזה. היא מכניסה הרבה אנרגיה בסרט הדי עומד במקום הזה. עוד הוכחה למשפט הישן שגורס שאין דבר כזה תפקידים קטנים.

"פלסטלינה" הוא סרט על המין הנשי המדוכא. אז למה לעזאזל הוא ממוקם ב-1966? מה, ב-2013 הנשים השיגו שיוויון מלא? איזה ערך יש להעברת הסיפור לזמן שלפני מלחמת ששת הימים? שלא כמו ערן ריקליס ב"צומת וולקן", העובדה שהמלחמה מתקרבת אינה מהווה שום פקטור בסרט. ב"צומת וולקן" הציב ריקליס בתחילת הסרט גרזן שעומד ליפול. ולכל אורך הצפייה אנו חווים סיפור בנאלי למדי על להקת רוק שרוצה להצליח, אבל עצם העובדה שהכל הולך להשתנות או-טו-טו הטעינה את הסיטואציות במתח וברגש. ב"פלסטלינה" לא מצאתי שום ערך לתקופתיות של הסרט.

ובכלל, זה סרט די מבולבל. יש בו כמה חוטי עלילה, אבל אף אחד מהם לא מפותח מספיק, אף אחד מהם לא ממצה את עצמו. יש ילדה שמגלה את מיניותה, ואפילו מבקשת להירשם לחוג שחיה, כנראה בגלל שהילד שמוצא חן בעיניה הולך גם הוא לשם. אבל רסיסי הסצינות שמתייחסות לכך לא מוסיפות מספיק מכשולים בדרכה של הילדה, ובכלל, הסרט יותר על האמא.

ריימונד אמסלם, האמא ב"פלסטלינה".

ריימונד אמסלם, האמא ב"פלסטלינה".

היא אישה מדוכאת. היא רוצה להשתחרר, אבל בעלה השוביניסט היה מעדיף שתישאר בבית. היא רוצה למצוא עבודה, הוא מתנגד. וזהו, פחות או יותר.

יש אישה בבניין שמשכירה חדרים (לסלאו). ובהשראתה משכירה גם האם את החדר הריק בבית. והדיירת החדשה מאיצה את שאיפות השחרור של האישה-האם. זה החלק היותר חי של הסרט. אחרי שכחצי ממנו היה כלוא בין קירות הבית (ושי גולדמן הצלם מוציא מים מן הסלע, מצליח למנוע מן הסרט מראה עלוב ועני, אבל לא מצליח למלט את הסרט מהתסריט הרזה מדי שלו) – רק אז יוצא הסרט קצת החוצה. בסצינה בימק"א פתאום ראיתי את ריימונד אמסלם כאילו היא מטיילת בפריז של "קליאו מ-5 עד 7". בסצינת מיטה אחת הטוסיק של אותה אמסלם מציץ, וחשבתי : "הנה בריז'יט בארדו". ובסצינה אחרת הדיירת החדשה מציעה לריימונד ללכת לקולנוע, לראות סרט של אנטוניוני. כל הרפרנסים האלו (שכנראה נמצאים רק אצלי בראש) לא מתהווים לשום תפיסה אמנותית מגובשת. אין לכך הדהוד לא בתסריט, ולא בסרט עצמו, שכן מהר מאוד הוא חוזר אל כתלי הבניין הקלסטרופוביים.

יש גם חוט עלילה הקשור לדייר בבניין, שהוא כנראה פדופיל, וגם סיוון לוי, בתפקיד מיניאטורי, נראית בעיקר נבוכה, מכיוון שהתסריט בעצם לא נותן לה כלים להתבטא (זו אותה סיוון לוי שכנראה תיקח השנה את פרס השחקנית על העבודה האדירה שלה ב"שש פעמים").

בקיצור, "פלסטלינה" הוא בעיקר סרט מבולבל. הוא אולי יודע מה הוא רוצה, אבל לא כל כך איך להשיג את זה. התסריט לא מפותח מספיק, אין בו מספיק מיקוד על שום דמות, וכך כל דבר שקורה (ולא קורה הרבה) מתנדף ברוח.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “פרסי אופיר 2013: פלסטלינה

  1. כל מילה בסלע. אולי נמצא נחמה עם מועמדות לחנה לסלאו בתפקיד שחקנית המשנה. בהחלט מגיע לה.

  2. אכן, סרט קודר מאוד, עם כמה סצנות יפות אבל לא באמת ברור מה רצו להגיד שם. מה שכן,
    ריימונד אמסלם נהדרת כרגיל וגם הילדה משחקת טוב מאוד.

  3. ריימונד נהדרת ולסלאו כהרגלה, וסיוון שתקח את פרס השחקנית אכן ניראתה מעט מדי. הסצינה המרתקת בחדר המדרגות מבשרת על באות מבטיחות שמאכזבות מלהגיע וחבל מאד שכך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s