יללת הזאבים: סרט וולט דיסני

אני ילד עירוני. נולדתי בתל אביב, וכל חיי גדלתי בעיר. אין לי כל דרך להתייחס לחיים הפראיים של החיות. גם כשהייתי בצבא, החלקים הכי קשים בשבילי היו 'בשטח'. הייתי בבסיס מסודר, אבל כשיצאנו החוצה, ל'שטח', הייתי די מתברבר. קשה לי בלי הפינוקים של העיר. אז גם קשה לי עם סרטי טבע. אין לי ממש גישה אליהם. זאת הסיבה שאני נמנע מהם.

אבל הנה עושים כאלו גם בישראל. משה אלפרט משקיע את חייו בפרויקט הזה, של צילום הטבע. סרטו הקודם, "ארץ בראשית", זכה להצלחה (לא ראיתי. כאמור, אין לי דרך לגשת לסרטים כאלו). עכשיו מגיע סרטו השני, "יללת הזאבים".

להבנתי, אלפרט מנסה לתווך בין העולם הזה, הפראי והחופשי, לבין אנשים כמוני, אנשים המפונקים במנעמי העיר. יש שתי דרכים עיקריות להנגיש את העולם הנסתר הזה אל התרבות האורבנית: הגישה המדעית, של נשיונל ג'יאוגרפיק, בה וויס-אובר מסביר לנו את שאנו רואים, ובעצם מלמד אותנו על החיות, על מנהגיהן, ועל אורח חייהן בטבע.

ויש את הגישה שמשה אלפרט משתמש בה. גישת וולט-דיסני. הגישה שבה הוא בעצם מאניש את הזאב, נותן לו קול, תכונות אנושיות. הרי רוב סרטי וולט דיסני לדורותיהם נוקטים בגישה הזו: מיקי מאוס הוא עכבר, תום וג'רי הם חתול ועכבר, צ'יפ ודייל הם צמד סנאים, וודי וודפקר הוא נקר, סימבה הוא מלך האריות, וכיוב'. סרטים מצוירים רבים נותנים קול אנושי ליצור חייתי מהטבע.  וגם כאן, משה אלפרט נותן קול לזאב שהוא מציב במרכז הסרט.

"יללת הזאבים" אינו סרט אנימציה. אבל הוא מתנהג ככזה לכל אורכו. הוא מתנחמד מדי, משתדל בכל כוחו להתחבב על הקהל הרחב.

יללת הזאבים הצעירים. הו.

יללת הזאבים הצעירים. הו.

כדי להגיע אפילו לאנשים עם ההתנגדות הקשה ביותר (כמוני) הוא מ להמשיך לקרוא