פרסי אופיר 2013: ההיא שחוזרת הביתה

וואו, איזה סרט בעייתי.

הו, געגועי ל"נותנת". גם אם היו לי השגות פה ושם, "הנותנת" היה בכורת בימוי מרשימה מאוד של הגר בן אשר. והנה מגיעה בכורת בימוי נוספת, הפעם של מיה דרייפוס, וגם הפעם מדובר בסרט נשי החוקר פסיכוזה של אישה מתוסבכת. אבל איזה הבדל בין הסרטים. בעוד שבן אשר הדגימה שליטה מוחלטת באספקטים של הבימוי, בקצב, בטון, "ההיא שחוזרת הביתה" הוא כמו רכב עם ברקסים מקולקלים המידרדר בירידה ללא יכולת לעצור.

כבר ההתחלה אינה מבטיחה טובות. תאונת דרכים בה רכבו של אלון אבוטבול נכנס ברכב של טלי שרון מאחור (קלטתם? הוא נכנס בה מאחור…) – כבר הסצינה הזו מעלה חששות כבדים בקשר לסרט כולו. תאונת דרכים שבעצם לא נראית על המסך – איכשהו חיתוכי העריכה והעובדה שגופה של טלי שרון נזרק קדימה צריכים לכסות על האין-כסף של ההפקה לביים את התאונה הזו (ושוב – תחשבו על הסוס שמתחיל את "הנותנת". איזה הבדל). זה לא עובד.

אבל זה בקטנה. כל החלק הראשון של הסרט הוא סדרה בלתי נגמרת של גגים שלפי הרגשתי לא התכוונו להיות גגים. זוהי דרמה על אישה שחוזרת הביתה אחרי פרידה ונכנסת לקשר הרסני עם ההוא שנכנס בה מאחור. אבל חיתוכי העריכה המהירים, המעברים המיידיים מרעש לשקט, הסצינות החתוכות (האבא נכנס לחדר האמבטיה בדיוק כשהבת עירומה. קאט. אין המשך לסצינה) ואפילו הרפליקות עצמן, בתוספת מוסיקת גיטרות רועשת במיוחד הנחתכת בפתאומיות – הכל מכוון ליצור אלמנט קומי, אבל התסריט בעצם דורש דרמה. ולדרמה אין זמן להתפתח, להשפיע.

ואז, בערך במחצית הסרט, בסצינת ה להמשיך לקרוא