אבן הסבלנות: סרט קטן עם חליפה גדולה מדי

דווקא מעניין אותי לראות עיבוד תיאטרלי של "אבן הסבלנות". אטיק רחימי, במאי הסרט, כתב בעצם נובלה בשם "אבן הסבלנות", והוא גם עיבד אותה לסרט. אבל מכיוון שהסיטואציה הבסיסית דורשת צניעות, אולי כדאי היה קודם לעבד אותה לתיאטרון. ואם כבר לסרט, אז למשהו פחות מנקר עיניים. כי העיבוד הקולנועי, כמו שהוא, מעקר כל אלמנט דרמטי מהסיפור, וכך גם המסר מתמוסס.

באפגניסטן הפצועה גבר שוכב במיטה בביתו. הוא בתרדמת. אשתו מטפלת בו. היא אישה המדוכאת ע"י חוקי ומנהגי האיסלאם הקיצוני. המסורת מביאה אותה להתייחס לבעלה כאל "אבן הסבלנות" – מכיוון שהוא לא מגיב לסביבתו הוא גם כמו אבן, אליה ניתן לדבר. אוזן הנכונה לספוג את כל מכאובי החיים. ואכן, היא מדברת אליו. מספרת לו את צרותיה של אישה בעולם גברי מאיים ומחמיר.

הסיטואציה הבסיסית, אם כן, היא אישה מדברת עם גבר שלא עונה לה בתוך חדר אחד קטן. בתיאטרון אפשר להגיע להישגים עצומים עם זה. בקולנוע צריך להיות יותר ערמומיים. ורחימי אכן מנסה להימלט ממלכודת השעמום העלולה לתפוס את הצופים באולם מעצם הסטאטיות המוכתבת ע"י הסיטואציה. אבל דווקא בנסותו להימלט לכאורה מלהיות "תיאטרון מצולם" – דווקא שם כושל רחימי. הוא מוסיף לסיטואציה הרחבות של תסריט – בתחילת הסרט יוצאת האישה מספר פעמים החוצה, מסתתרת מההפצצות עם השכנים. לשכנים האלו אין שום פונקציה דרמטית בסיפור, והם נעלמים מהר מאוד מהסרט. כך שזהו חלק סתמי. יש גם כמה סצינות עם אחותה של האישה. וגם לאחות אין כמעט אפקט דרמטי. במקום להיצמד לסיטואציה הבסיסית, ולצאת ממנה לפלאשבקים מדודים, במקום זה מנסה הבמאי/תסריטאי בכל כוחו לברוח מהסיטואציה הלכאורה 'משעממת', אבל מכיוון שהוא לא מצליח לבנות עולם נוסף, דמויות נוספות בעלות נפח, גם האפקט הדרמטי הבסיסי נפגם.

מתוך "אבן הסבלנות". סרט גדול מדי.

מתוך "אבן הסבלנות". סרט גדול מדי.

וגם בסיטואציה הבסיסית פוגע הבמאי. מדובר באישה ש להמשיך לקרוא