אבן הסבלנות: סרט קטן עם חליפה גדולה מדי

דווקא מעניין אותי לראות עיבוד תיאטרלי של "אבן הסבלנות". אטיק רחימי, במאי הסרט, כתב בעצם נובלה בשם "אבן הסבלנות", והוא גם עיבד אותה לסרט. אבל מכיוון שהסיטואציה הבסיסית דורשת צניעות, אולי כדאי היה קודם לעבד אותה לתיאטרון. ואם כבר לסרט, אז למשהו פחות מנקר עיניים. כי העיבוד הקולנועי, כמו שהוא, מעקר כל אלמנט דרמטי מהסיפור, וכך גם המסר מתמוסס.

באפגניסטן הפצועה גבר שוכב במיטה בביתו. הוא בתרדמת. אשתו מטפלת בו. היא אישה המדוכאת ע"י חוקי ומנהגי האיסלאם הקיצוני. המסורת מביאה אותה להתייחס לבעלה כאל "אבן הסבלנות" – מכיוון שהוא לא מגיב לסביבתו הוא גם כמו אבן, אליה ניתן לדבר. אוזן הנכונה לספוג את כל מכאובי החיים. ואכן, היא מדברת אליו. מספרת לו את צרותיה של אישה בעולם גברי מאיים ומחמיר.

הסיטואציה הבסיסית, אם כן, היא אישה מדברת עם גבר שלא עונה לה בתוך חדר אחד קטן. בתיאטרון אפשר להגיע להישגים עצומים עם זה. בקולנוע צריך להיות יותר ערמומיים. ורחימי אכן מנסה להימלט ממלכודת השעמום העלולה לתפוס את הצופים באולם מעצם הסטאטיות המוכתבת ע"י הסיטואציה. אבל דווקא בנסותו להימלט לכאורה מלהיות "תיאטרון מצולם" – דווקא שם כושל רחימי. הוא מוסיף לסיטואציה הרחבות של תסריט – בתחילת הסרט יוצאת האישה מספר פעמים החוצה, מסתתרת מההפצצות עם השכנים. לשכנים האלו אין שום פונקציה דרמטית בסיפור, והם נעלמים מהר מאוד מהסרט. כך שזהו חלק סתמי. יש גם כמה סצינות עם אחותה של האישה. וגם לאחות אין כמעט אפקט דרמטי. במקום להיצמד לסיטואציה הבסיסית, ולצאת ממנה לפלאשבקים מדודים, במקום זה מנסה הבמאי/תסריטאי בכל כוחו לברוח מהסיטואציה הלכאורה 'משעממת', אבל מכיוון שהוא לא מצליח לבנות עולם נוסף, דמויות נוספות בעלות נפח, גם האפקט הדרמטי הבסיסי נפגם.

מתוך "אבן הסבלנות". סרט גדול מדי.

מתוך "אבן הסבלנות". סרט גדול מדי.

וגם בסיטואציה הבסיסית פוגע הבמאי. מדובר באישה שמדברת אל אדם שלא עונה. המילים שלה, הדרך שבה היא אומרת אותן, האינטונציה שלה, אבל גם הדרך שבה הגוף שלה מגיב למילים הנאמרות – הן בעצם (אמורות להיות) כל הסרט. אבל הבמאי בורח מהאלמנט הדרמטי. הוא מרבה להשתמש בוויס-אובר. האישה נראית על המסך, קולה נשמע, אבל פיה אינו זע. אילו הן מילים שהיא אומרת בליבה. אילו הן מילים שהיא אומרת בקול רם, אבל בזמן אחר. אילו הן מילים שנאמרו, אבל כדי לא לשעמם, הבמאי כבר הלך הלאה. לא משנה איך תסובבו את זה, הרבה מהמילים לא נאמרות ב'זמן אמת', וכך הן מאבדות את האפקט שלהן.

אז למרות עבודה מרשימה למדי של צילום של תיירי ארבוגסט (צלמו הקבוע של לוק בסון. צילם גם את "לאון", "האלמנט החמישי", ואת "ניקיטה"), אולי הבחירה בו היתה שגויה בו מלכתחילה. כל המנופים והתנועה המרהיבה של המצלמה אולי היו בחירה שגויה לצילום של סרט המתרחש באפגניסטן שבורה, ענייה, ופצועה ממלחמות. זה היה אמור להיות סרט עני וצנוע במכוון. אבל יש כאן נסיון (שגוי לטעמי) לתת לו לוק עשיר. יש כאן, לטעמי, מיס-מאץ'. ואגב, אם כבר מדברים על צילום, הסצינה האחרונה בסרט היא דווקא מצוינת מבחינה דרמטית, והיא זו שדווקא בה יש שיחה ארוכה של האישה עם הבעל, ומה שקורה שם אפקטיבי בגלל העמדת מצלמה חכמה שרואה את כל מה שקורה בפריים מבלי לזוז, ובגלל שמדובר בשוט אחד ארוך וסטטי שנותן את הזמן לאירועים הדרמטיים לרגש. מקס ריכטר, המוסיקאי שתורם לסרט הזה את פס הקול (ומוכר לנו כזה שכתב את המוסיקה ל"ואלס עם בשיר") הבין את זה, והתרומה שלו לסרט הזה מינורית, רגישה, שקטה, ודווקא בגלל זה מרגשת. אבל שאר חלקי הסרט כאילו הולכים בגדול על סרט שדורש מגע יד צנוע ועדין.

והמיס-מאץ' הזה יוצר סרט מפוספס.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s