קיסר חייב למות: העולם הוא במה

משונה לי לכתוב על הסרט הזה. משונה לי לנסות לתאר את החוויה המשונה שעברה עלי כשצפיתי בו.

מצד אחד, אין לי ממש גישה ליצירות קלאסיות. שייקספיר לא מדבר אלי. בשבילי זה מאז ומשם, ואין לזה שום נגיעה לכאן ועכשיו. זה גם מדבר בשפה גבוהה כזאת, תיאטרלית, לא ריאליסטית.

מצד שני, זה הסרט הכי ריאליסטי שיש. הוא מתרחש בבית כלא, ומשתתפים בו אסירים אמיתיים, לא שחקנים. ברובו הוא בשחור לבן, והוא מתאר בצורה מרשימה מאוד את הרגשות הכי עמוקים העולים ברוצח אמיתי כאשר הוא מחזיק חרב, גם אם היא חרב תיאטרלית, לא אמיתית.

"קיסר חייב למות" ממסמס לגמרי את הגבולות בין דוקומנטרי לעלילתי. האנשים אמיתיים. הם באמת משחקים במחזה המועלה בין כותלי הכלא. ויש גם סצינות שבהן הם עושים חזרות. למעשה, כל הסרט הוא חזרה גנרלית אחת גדולה. זה סרט דוקומנטרי מבויים. כמעט כולו הוא בעצם עיבוד של "יוליוס קיסר" ע"י האחים טאוויאני כפי שהם ראו לנכון לצלם בתוך האגף השמור של בית כלא אחד באיטליה. השימוש שהם עושים בלוקיישן מדהים: הם ממש גרמו לי להאמין שחצר הכלא היא בעצם רחובה של עיר, בה יוליוס קיסר עובר בעוד הזוממים להורגו מביטים בו, מתכננים.

חצר של כלא או רחובה של עיר. מתוך "קיסר חייב למות"

חצר של כלא או רחובה של עיר. מתוך "קיסר חייב למות"

והסרט גם עוקב אחרי השחקנים הראשיים בעודם נאבקים עם הטקסט ועם התאמתו לחייהם שלהם. אבל זהו גם ה להמשיך לקרוא