רק אלהים סולח: לא רק. גם אני סולח לבמאי. על הסרט הזה.

בראשית היה "דרייב". סרט מאוד יוצא דופן ומיוחד. סרט שדי המם אותי. שילוב לא שגרתי בין עבודת בימוי מאומצת, מוחצנת, לבין סרט מתח אפקטיבי. בתוספת סצינות אלימות במיוחד, "דרייב" היה סרט שידע להיות גם יצירת אמנות במלוא מובן המילה, וגם סרט פעולה אדיר.

האמת שלפני הבראשית, לפני "דרייב", היו עוד כמה סרטים של ניקולס וינדינג רפן. שמו יצא למרחוק כבמאי שמביא לפסטיבלי הקולנוע סרטים אולטרה-אלימים. "דרייב" היה זה שהוציא את וינדינג רפן מחוץ לפסטיבלי הקולנוע, ואל היכלי הפופקורן של הקהל הרחב (וגם אני, הקהל הרחב, נחשפתי לראשונה ליצירתו של וינדינג רפן רק ב"דרייב"). הוא אפילו היה מועמד לאוסקר. ועכשיו מגיע הסרט החדש של "הצוות שהביא לכם את "דרייב". אותו במאי. אותו שחקן. אבל נדמה שהשתן עלה להם לראש.

"דרייב" ידע להראות עבודת בימוי מאומצת העובדת בשירות הסיפור, בשירות המתח. "רק אלהים סולח" הוא כבר סרט ששם מעל לכל את הסגנון. לא ממש משנה לו הסיפור. ראשית (ואחרית. ובכלל) הסגנון. הסרט צבוע אדום וצהוב כמעט כולו. זה מאוד מאוד מאוד מוגזם. גם כשברור שזה מניירה של בימוי, זה כאילו לא אכפת לרפן. האנשים כאן צבועים בצבעים עזים, הולכים בהילוך איטי, בהליכה מלאת חשיבות. ושום דבר לא באמת מעניין כאן.

וזה ממש חבל. כי הסיפור דווקא מעניין. בחור צעיר אונס ורוצח בחורה בת 16. והמעשה הזה מתחיל שרשרת של נקמות ונקמות נגד. ובתווך נמצא ריאן גוסלינג, האח של הרוצח. הוא נמצא בקונפליקט של נאמנויות: לאימו צמאת הדם (והביצ'ית), או למוסר הנכון (אם אחיו רצח ואנס, אולי הגיע לו למות). באחת הסצינות, הבחורה-לרגע שלו שואלת: למה אתה נותן לאמא שלך לדבר אליך ככה? והוא עונה: כי זו אמא שלי. פשוט. ועדיין מתוחכם.

לא ממש ברור מה קריסטין סקוט תומס עושה כאן. כבר מהסצינה הראשונה שלה בסרט היא מתנהגת בנבזות בוטה וגרוטסקית. כאילו שהיא הבי'צית מהגיהנום. היא קריקטורה, לא בן אדם. וזה מפחית מאוד מהאפקט של הדרמה.

קריסטין סקוט תומס המאוד מאוד מאוד אדומה ב"רק אלהים סולח"

קריסטין סקוט תומס המאוד מאוד מאוד אדומה ב"רק אלהים סולח"

גם שאר הד להמשיך לקרוא