רק אלהים סולח: לא רק. גם אני סולח לבמאי. על הסרט הזה.

בראשית היה "דרייב". סרט מאוד יוצא דופן ומיוחד. סרט שדי המם אותי. שילוב לא שגרתי בין עבודת בימוי מאומצת, מוחצנת, לבין סרט מתח אפקטיבי. בתוספת סצינות אלימות במיוחד, "דרייב" היה סרט שידע להיות גם יצירת אמנות במלוא מובן המילה, וגם סרט פעולה אדיר.

האמת שלפני הבראשית, לפני "דרייב", היו עוד כמה סרטים של ניקולס וינדינג רפן. שמו יצא למרחוק כבמאי שמביא לפסטיבלי הקולנוע סרטים אולטרה-אלימים. "דרייב" היה זה שהוציא את וינדינג רפן מחוץ לפסטיבלי הקולנוע, ואל היכלי הפופקורן של הקהל הרחב (וגם אני, הקהל הרחב, נחשפתי לראשונה ליצירתו של וינדינג רפן רק ב"דרייב"). הוא אפילו היה מועמד לאוסקר. ועכשיו מגיע הסרט החדש של "הצוות שהביא לכם את "דרייב". אותו במאי. אותו שחקן. אבל נדמה שהשתן עלה להם לראש.

"דרייב" ידע להראות עבודת בימוי מאומצת העובדת בשירות הסיפור, בשירות המתח. "רק אלהים סולח" הוא כבר סרט ששם מעל לכל את הסגנון. לא ממש משנה לו הסיפור. ראשית (ואחרית. ובכלל) הסגנון. הסרט צבוע אדום וצהוב כמעט כולו. זה מאוד מאוד מאוד מוגזם. גם כשברור שזה מניירה של בימוי, זה כאילו לא אכפת לרפן. האנשים כאן צבועים בצבעים עזים, הולכים בהילוך איטי, בהליכה מלאת חשיבות. ושום דבר לא באמת מעניין כאן.

וזה ממש חבל. כי הסיפור דווקא מעניין. בחור צעיר אונס ורוצח בחורה בת 16. והמעשה הזה מתחיל שרשרת של נקמות ונקמות נגד. ובתווך נמצא ריאן גוסלינג, האח של הרוצח. הוא נמצא בקונפליקט של נאמנויות: לאימו צמאת הדם (והביצ'ית), או למוסר הנכון (אם אחיו רצח ואנס, אולי הגיע לו למות). באחת הסצינות, הבחורה-לרגע שלו שואלת: למה אתה נותן לאמא שלך לדבר אליך ככה? והוא עונה: כי זו אמא שלי. פשוט. ועדיין מתוחכם.

לא ממש ברור מה קריסטין סקוט תומס עושה כאן. כבר מהסצינה הראשונה שלה בסרט היא מתנהגת בנבזות בוטה וגרוטסקית. כאילו שהיא הבי'צית מהגיהנום. היא קריקטורה, לא בן אדם. וזה מפחית מאוד מהאפקט של הדרמה.

קריסטין סקוט תומס המאוד מאוד מאוד אדומה ב"רק אלהים סולח"

קריסטין סקוט תומס המאוד מאוד מאוד אדומה ב"רק אלהים סולח"

גם שאר הדמויות המאכלסות את הסרט הן כאלו. היחידות שמעניינות הן קצין המשטרה התאילנדי, וריאן גוסלינג עצמו. שניהם אמורים לגלם איזשהו אידאל של מורל. והמשחק בין המורל לבין הנאמנות למשפחה אמור ליצר כאן דרמה עצומת יצרים.

אבל הסרט הרבה יותר מדי מתרכז בלהרשים, להראות שהוא יודע לביים, לצלם, לערוך (לפעמים הסרט לא ערוך לינארית, כך שכריתת היד, למשל, שמופיעה בהפתעה, לקוחה בעצם מחלק אחר של הסיפור). בעצם, "רק אלהים סולח" הוא מגרש משחקים של ילד שצועק כל הזמן "תסתכלו עלי!". לא משנה שאין כאן מתח. לא משנה שאין כאן דרמה. הסגנון הקיצוני של הסרט, שעבד כל כך יפה, כל כך יד ביד עם הדרמה והמתח ב"דרייב", כאן, בסרט החדש, עובד כנגדו, ממסמס את כל האפקט בדקות בודדות.

ואז, מה שנשאר, הוא לשבת ולצפות בהמצאות החולניות של הבמאי הלא ממש נורמלי הזה. אילו עוד דרכים פסיכיות הוא ימצא כדי להביא אלימות קיצונית אל המסך. באיזשהו שלב זה מתחיל להרגיש מאוד לא נוח. גם אם "דרייב" היה קיצוני גם באספקט הזה, שם זה הרגיש חלק אינטגרלי מהסרט. כאן זה כאילו הבמאי חוגג את הדם (והכל אדום בסרט הזה. גם כשהסרט צהוב, תמיד ניתן יהיה למצוא ברקע כסאות אדומים, או שמלות אדומות, או מכוניות אדומות). וכשהאלימות היא רק אלימות, ללא שום אפקט של מתח או דרמה, זה הופך את הסרט לדי דוחה.

אני עדיין צריך להשלים צפייה בסרטים של וינדינג רפן, אלו שהוא עשה לפני "דרייב". לפי מה שקראתי חלק מהם היו טובים מאוד. אז אני עדיין לא חורץ דין. "דרייב" היה סרט שהמם אותי (אפילו בחרתי בו כאחד הסרטים הכי טובים לטעמי של שנת 2011). אני מעדיף להתייחס אל "רק אלהים סולח" כאל גליץ' בקריירה של הבמאי הזה. פספוס. טעות. אני שומר לעצמי את הזכות להיות מסוקרן מהיצירה של הבמאי הזה בהמשך הדרך. בינתיים יש לו מינוס אחד גדול בדמות "רק אלהים סולח".

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s