ג'יוזפה טורנטורה הוא במאי ותיק שאני אוהב את עבודותיו. גם בסרטים שלו שאני פחות אוהב יש ניצוץ של אנרגיה סוחפת. ב"מלנה", למשל, שהיה סרט שאפילו די עצבן אותי, יש סצינה לקראת סוף הסרט שבה מוניקה בלוצ'י מושפלת לעיניי כל. זו היתה סצינה עצומת רגשות, גם אם שאר הסרט היה נודניקי. למשל נוסף, ב"אגדת הפסנתרן", סרט מבולבל ומקרטע, יש את סצינת תחרות הפסנתרנים, שבה הפסנתרן פשוט משייט לו בחדר. הרבה דמיון ושאר רוח הושקעו בסצינה הנפלאה הזו. וזה בסרטים פחות טובים שלו. בסרטים היותר טובים שלו (למשל "באאריה") יש פשוט נהרות של רגש. האמוציות גודשות את הסרטים שלו.
ואז יש את "ההצעה הטובה ביותר".
טורנטורה עושה את זה לפעמים. מאז שזכה באוסקר, לפני יותר מ-20 שנה, על סרטו (הנפלא) "סינמה פרדיסו", טורנטורה מנהל קריירה משני צידי האוקינוס. פעם בהוליווד, ופעם חזרה באיטליה. "ההצעה הטובה ביותר" הוא הסרט שהיה הזוכה הגדול של פרסי האקדמיה האיטלקית של השנה, אבל הוא הפקה בינלאומית דוברת אנגלית. הפעם זה פחות הפריע לי. מה שיותר הפריע לי היא העובדה שהסרט הזה הוא טורנטורה מאוד מרוסן. כאילו מישהו חסם את הבמאי הזה הפעם מלהשתפך, מלזרום, מלהציף את המסך ברגש. איכשהו המצלמה פחות משתוללת מכרגיל. איכשהו המוסיקה (היפה) של אניו מוריקונה פחות משתלטת על הסרט (למרות שהיא נוכחת מאוד). הסרט די מנקר עיניים בעושר שהוא מביא למסך, אבל הוא לא חוגג אותו. איכשהו הסרט הזה מיושב בדעתו. מיושב מדי.
אבל האמת, גם הדבר הזה פחות הפריע לי. יש משהו בתסריט של "ההצעה הטובה ביותר" שהוא פשוט קצת עילג מדי לטעמי.
בראש הבלוג הזה יש תמונה שמתחלפת עם כל רפרוש שלכם. אלו הן תמונות מתוך סרטים שאני אוהב. אחת מהן היא של נטלי פורטמן (והתמונה הזו גם מפארת את הדסק-טופ הפרטי שלי). היא לקוחה מתוך סרט שנקרא "קרוב יותר". הסרט ההוא אמר לטעמי משהו דומה למה שטורנטורה מנסה לומר ב"הצעה הטובה ביותר". שהכל שקר. שהכל אינטרסים. שאין דבר כזה אהבה טהורה. או כמו שנאמר במפורש בסרט האיטלקי החדש: "הכל אפשר לזייף. גם אהבה".
רחוק יותר. ג'פרי ראש ב"ההצעה הטובה ביותר"
איתן 