ארכיון חודשי: אוגוסט 2013
בעיניים של מייזי: ילדה בעולם של מבוגרים
לקח לי זמן להתאהב בסרט הזה. לקל לי זמן להסתנכרן לאסטרטגיית הבימוי שלו. שלא כצפוי, זה דווקא סרט מאוד אינטלגנטי, שלא לוחץ בכוח. הרי היתה לו את האפשרות להפוך לסוחט דמעות נצלני. לסרט שאנשים יבכו בו מהדקה הראשונה ועד האחרונה. אני מצאתי את "בעיניים של מייזי" מרגש מאוד דווקא בגלל שהוא נמנע.
רסיסי סצינות. חלקיקי משפטים. זה המידע שאנחנו מקבלים בסרט. "בעיניים של מייזי" הוא סיפור המסופר כולו דרך העיניים של הגיבורה, הילדה הקטנה מייזי. נדמה לי שאין ולו סצינה אחת בסרט שהיא לא נוכחת בה. אנו רואים רק את מה שהיא רואה. שומעים רק את מה שהיא שומעת. ולכן אנחנו לא ממש יודעים על מה בדיוק ההורים שלה מתווכחים. היא מתעוררת בלילה למשמע צעקות, ואנחנו איתה. היא הולכת למטבח, ואנחנו איתה. היא שומעת את אמצעו של הויכוח, לא כל כך מבינה למה אבא ואמא רבים. וגם אנחנו. אז היא מרגישה נבוכה, וחוזרת למיטה. ואנחנו איתה.
זה לא ממש משנה למה ההורים רבים. זה לא ממש משנה למה כל פעם מישהו אחר דואג למייזי. אבל זה שובר את הלב לראות את הילדה החמודה הזו, הרגישה הזו, הנבונה הזו – זה שובר את הלב לראות אותה נזרקת מאדם לאדם כאילו היא כדור פינג פונג. המבוגרים מעבירים מאחד לשני את האחריות על מייזי הקטנה, כי למבוגרים יש מחויבויות. עבודה, קריירה. אז המחויבות הכי גדולה, לדאוג ולגדל את הילדה הזו – המחויבות הזו נזנחת. ולפעמים הם פשוט שוכחים. יש כל כך הרבה דברים לדאוג להם בעולם האינטרנטי של היום, כל כך הרבה דברים לעשות, עד שלדאוג לאסוף את הילדה מהגן, פרט קטן ושולי שכזה, זה נשכח מהם. ואז הם מתחילים להאשים האחד את השני. והילדה, שלא כל כך מבינה על מה כל הצעקות, הילדה הזו באמצע.
"בעיניים של מייזי" נצמד לצד היחיד בסיפור שהוא הקורבן. כולם אוהבים אותה, כולם מחבקים אותה, משחקים איתה, דואגים לה. אבל כולם דואגים קודם כל לעצמם. וכולם כל הזמן מבקשים סליחה. אני חושב ששתי המילים שחוזרות שוב ושוב (ושוב ושוב) בסרט הן I'm sorry. את יודעת שאני אוהב אותך, אבל… להמשיך לקרוא
מתוך הצללים: יפה (מדי) ואלגנטי (מדי)
באחת הסצינות בסרט נכנס גיבור הסרט, חוקר משטרה, אל זירת רצח. רכב חשוד ממתין בחוץ, ויש סיכוי לא קטן שהרוצחים עדיין נמצאים בזירה. אבל חוקר המשטרה שלנו נכנס אל זירת הפשע בנון-שלנטיות, מסתכל, בוחן, חוקר. אני כבר רגיל מכל מיני סדרות וסרטים אמריקאים שבמקרים כאלו גיבורינו העשויים ללא חת נצמדים אל הקיר, מגניבים מבטים חטופים לחפש את הסכנה, מחזיקים את האקדח בידיים מתוחות, דרוכים. בד"כ הם גם לא לבד, ותמיד נשלחים אחד או יותר קדימה, ותמיד נשמעת הצעקה Clear…
אתם יודעים איך זה. בצ'כיה זה כנראה עובד אחרת. גם סרטי פשע הם אלגנטיים כאלו. וזה כל מה שיפה ולא יפה ב"מתוך הצללים", סרט צ'כי שעלה על המסכים שלנו לפני כשבועיים.
את "מתוך הצללים" הזכרתי כאן בבלוג כשסקרתי את הבחירות של המדינות השונות בסרטים שייצגו אותן בתחרות האוסקר האמריקאי בקטגוריית הסרט בשפה זרה. בשנה שעברה, צ'כיה בחרה את הסרט הזה, שהוא, אגב, קו-פרודוקציה אירופית-ישראלית (האחים אדרי ואהוד בלייברג מוזכרים בקרדיטים. נחמד לראות שכסף הישראלי הולך גם לסרטי איכות לא ישראלים). והנה הסרט מגיע גם למסכים הישראלים, ואני מגלה שמדובר בסרט יפה ואלגנטי. יפה מדי. אלגנטי מדי.
בשנות ה-50, כשהדי מלחמת העולם השנייה עדיין מצלצלים באוזניים, והקומוניסטים שולטים ביד רמה בגוש המזרחי, חוקר משטרה עובד על תיק שוד ש להמשיך לקרוא
גלוריה: Desireless
ורק בסוף הבנתי לאן נפלתי.
בן אדם אחד עומד מאחורי ההתעוררות של הקולנוע הצ'יליאני בשנים האחרונות. קוראים לו פאבלו לאראין. בפסטיבלים מאוד אוהבים אותו. "לא", שהוא ביים, היה אחד הסרטים המעוטרים בעולם בשנה שעברה (והוא אפילו היה מועמד לאוסקר). בסופו של דבר זה היה סרט מעצבן. גם סרט קודם של לאראין יצא מתוך חקירה פוליטית של העבר של צ'ילה, וגם הוא היה בוטה, חסר רגישות (קרא לו "טוני מאנרו").
ל"גלוריה" אין קשר לפאבלו לאראין. מלבד העובדה שהוא הפיק את הסרט הזה. אני מניח שהוא היה זה שגם דחף להכללתה של סצינה אחת באמצע הסרט שבה גלוריה וחבריה מדסקסים עניינים פוליטיים. סצינה תלושה, לא קשורה לשום דבר, מיותרת. אבל זו הצרה הכי קטנה של הסרט.
כמו סרטיו של לאראין, גם "גלוריה" הוא סרט חסר רגישות. או אולי יותר נכון לומר: הוא סרט חסר. לא מדובר בסרט בוטה במיוחד (למרות שיש בו סצינות סקס וגם קצת עירום של הגיבורה, אישה לא צעירה כבת 60). אבל הוא יותר סרט אנמי. וסרט כזה, שהיה צריך להיות רגיש במיוחד לתשוקותיה של אישה בגיל השלישי, "גלוריה" הוא סרט חסר תשוקה על תשוקה.
גלוריה היא אישה גרושה. ילדיה גדלו ופרחו מן הקן. והיא עדיין משחקת במגרש הפנויים-פנויות. היא יוצאת מדי פעם לרקוד במועדון המקומי. מחפשת לעצמה בידור ושחרור, ואולי גם גבר חדש. שם היא פוגשת אותו, את אותו אחד שיהיה נשוא האהבה המרכזי של הסרט. כמה ריקודים, כמה מילים, והופ…במיטה. אני ממש ש להמשיך לקרוא
מי מפחד מהזאב הרע: נקמת ילדה קטנה. מצחיק.
לא יעזור. עם כל הרצון הטוב, אני פשוט לא מתחבר לקולנוע של אהרון קשלס ושל נבות פפושדו.
"כלבת" היה הסרט הראשון שכתבתי עליו במסגרת הבלוג הזה. שם הרגשתי שהחבר'ה האלו אמנם באים עם רצון לנער את הקולנוע הישראלי מהקיבעון שלו על דרמות משפחתיות, עדיף פוליטיות, אבל לא מצאתי שם משהו מגובש במקום. "מי מפחד מהזאב הרע" הוא כבר סיפור אחר. הוא כבר הרבה יותר טוב, הרבה יותר מגובש סגנונית, אבל גם כאן זה לא סרט טוב מספיק לטעמי.
יש ל"מי מפחד מהזאב הרע" בעיה אחת מרכזית בעיניי: מדובר במותחן נקמה אכזרי. אבל המותחן הזה לא מותח. הוא מעדיף את הגישה ההומוריסטית. והוא לא רע בזה. אבל מכיוון שלא מדובר על קומדיה בהצהרה, אלא על סרט מתח-נקמה בידורי, שני האלמנטים היו צריכים להיות משולבים כאן. הבידורי עובד. המתח לא.
ילדה קטנה הולכת לאיבוד. כשהיא נמצאת, היא כבר מתה, וראשה נערף. חשוד נמצא ומעונה כדי שיגלה היכן הוא קבר את הראש. כיצד מצאו את החשוד, למה דווקא אותו, מה בדיוק ההוכחות שיש למשטרה נגדו – כל אלו חסרים בסרט. פשוט אין. כשהחשוד אומר לכל אורך הסרט שזה לא הוא – אין לי, כצופה, שום דרך להתייחס לכך. אין לי שום מידע על איפה הוא היה ומה הוא עשה כשקרה המקרה. איך הגיעו אליו, ולמה כולם משוכנעים שזה הוא.
ואז חוטף אותו אבי הילדה שנרצחה ומבצע בו מעשי נקמה משלו. והחשוד ממשיך לטעון שזה לא הוא. כמעט כולם עושים כאן עבודת משחק נהדרת – צחי גראד כאבי הילדה הוא מקפיא דם באכזריות שלו וגם משעשע מאוד בעת ובעונה אחת. ליאור אשכנזי מזכיר לי את מה שכבר הספקתי לשכוח – שהוא שחקן מעולה, כאן כשוטר שנקלע לזירת האירוע שלא בטובתו, ומנסה לגשר על הגישות (האכזרית וההומוריסטית). וגם דב'לה גליקמן חוזר מהכפור, ושומר גם הוא על איזון מדויק בין אכזריות להומור.
אבל דווקא השחקן הראשי, החשוד המרכזי, דווקא הוא להמשיך לקרוא
פרסי אופיר 2013: המועמדויות
בעודי מתאושש מתלאות הוט, ישבתי לקרוא קצת יותר לעומק את רשימת המועמדויות של פרסי האופיר 2013 שהתפרסמה אתמול. בהתחלה חשבתי לגשת אליה כמו שאני ניגש לרשימת מועמדויות של כל טקסי הפרסים של אקדמיות הקולנוע השונות בעולם אחריהן אני עוקב כאן בבלוג. ואז חשבתי שזה יהיה טפשי. ברוב המקרים אני ניגש לרשימות מועמדויות של סרטים זרים על עיוור. אני לא מכיר את הסרטים ההם, והרשימות האלו מהוות רק חלון דרכו אני מציץ אל הסרטים החמים בקולנוע העולמי (חלק מהם מגיעים אח"כ לארץ, ואז אני שולף אותם מהזכרון). כאן אני מכיר את כל הסרטים. ראיתי את כולם. אז הנה התרשמותי הקלה מהרשימה שהתפרסמה היום:
הסרט הטוב ביותר (לפי סדר הא-ב)
1. בית לחם
2. הבן של אלהים
3. לצוד פילים
4. סוכריות
5. שש פעמים
6א נציג הפרינג' – אני ביאליק
6ב נציג הפרינג' – פנתר לבן
אבחנה ראשונה – הסרט הישראלי שהכי אהבתי השנה נעדר מהרשימה. "מקום בגן עדן" הוא סרט נפלא בעיניי. אבל הוא פילג קהלים. יש לו 10 מועמדויות, אבל הוא לא מועמד לפרס הראשי. הלב נחמץ.
אבל הסרט השני שהכי אהבתי השנה נמצא כאן. "שש פעמים" העצום, הקשה, המרתק, והנפלא. סרט אדיר שהרשים (כמעט) את כל מי שראה אותו. והם לא נרתעו מלתת לו מועמדות. הם לא נרתעו מלתת לו 10 מועמדויות. אני שמח בשביל הצוות של הסרט שקיבל את ההכרה שמגיעה לו.
אבחנה שניה – היעדרות מפתיעה של להמשיך לקרוא
גלי חום
ביום שישי האחרון חזרתי הביתה אחה"צ. פתחתי את הלפ-טופ ולחצתי על אייקון שועל האש. האינטרנט לא עלה. האייקון של הראוטר דווקא הראה שהקליטה מצוינת. עשיתי רי-סטארט וניסיתי שוב. לא הלך. הלכתי לרגע לסלון, הדלקתי טלויזיה. לא עובד. עשיתי מה שמציעים תמיד – הוצאתי מהחשמל וחיברתי שוב אחרי כמה שניות. אין תגובה. ולא רק זה – השעון שעל הממיר נעלם ואיננו. הכבלים מתו.
ואז התחיל המרדף הגדול. שישי אחה"צ. מי ידבר איתך?
יש להוט שירות כזה שמייתר המתנות על הקו. לחץ על כפתור ויחזרו אליך. זה יכול לקרות תוך 3 שעות, או בצאת השבת, אבל יחזרו. או שלא. היום יום שלישי. עוד לא חזרו.
כמובן ש להמשיך לקרוא
לורה: הגרמנים המסכנים
את הכרטיסים לפסטיבל ירושלים הזמנתי השנה קצת מאוחר. כך יצא שכשכבר רציתי להזמין כרטיסים ל"לורה", הסרט האוסטרלי ששמעתי עליו כל כך הרבה, כבר לא היו כרטיסים. מאוד סיקרן אותי הסרט הזה. הוא הסתובב בפסטיבלים בינלאומיים בכירים וזכה לשבחים ביקורתיים. כקו-פרודוקציה גרמנית-אוסטרלית הוא זכה למועמדויות רבות בטקסי פרסי האקדמיה של אוסטרליה ושל גרמניה (אחריהם אני עוקב כאן בבלוג), והוא היה נציג אוסטרליה לאוסקר הסרט בשפה זרה בשנה שעברה (ולא עבר שלב בסופו של דבר). אז עם כל הרזומה הזה, ועם סיפור מסקרן המתרחש עם סיום מלחמת העולם השניה בגרמניה, מאוד רציתי לראות את הסרט הזה בפסטיבל ירושלים. אבל אזלו הכרטיסים.
ומצד שני,
מעז יצא מתוק 1: הזמנתי כרטיס לסרט שהוקרן במקביל בפסטיבל,"מצולות" האיסלנדי, וזה הפך לאחד משיאי הפסטיבל מבחינתי.
מעז יצא מתוק 2: "לורה" מגיע עכשיו לסבב הקרנות בסינמטקים. וראיתי אותו עכשיו ללא צורך בתשלום נוסף (אני מנוי). והמסקנה היא שחבל היה לשלם כסף על הסרט הזה. מדובר, לטעמי, בסרט מאוד מאוד לא טוב, ולבד מזאת, בסרט עם מצפן מוסרי מעוות.
האמת, הייתי צריך לנחש. ראיתי סרט אחד של הבמאית קייט שורטלנד בעבר. זה היה "סלטה". סרט התבגרות אוסטרלי נשי שכלל לא מעט סצינות סקס, אבל היה חסר את העדינות ואת ההבנה לנפש מתבגרת. את אותה גסות בטיפול בנפש נערית ניתן למצוא גם כאן, ב"לורה". גיבורת הסרט היא נערה גרמניה צעירה בתום מלחמת העולם השניה. בהיעלם הוריה היא נשארת אחראית על אחיה ואחיותיה הקטנים. ורוב הסרט הוא מסעם אל הסבתא בעיר הרחוקה המבורג. בדרך היא פוגשת את האדם שלמדה לשנוא, סתם בחור יהודי אחד, וכן, יש שם כמה עניינים מיניים. אחלה חומר לקונפליקט שיניע סרט.
אבל קייט שורטלנד מתרכזת יותר במניירות בימויות, ומחרבת את הסרט של עצמה. ראשית, הצילום מכוער. המצלמה ביד כל הזמן, רועדת ונעה ללא הרף, נדחפת לתוך פני האנשים בקלוז אפים לא מסודרים כאילו זה סרט 'דוגמה', והכל תוך כדי איבודי פוקוס מזדמנים, כאילו כדי ליצור מצג פואטי. הבמאית משחקת הרבה עם מצגי גוף נשיים, עם חשיפות והסתרות, הרי אלו אמורים להיות בראש מעיינהן של נערות מתבגרות. אבל לא פעם אלו הן סצינות נטולות קונטקסט, ולכן הן גסות ומיותרות. השימוש שעושה במאית במוסיקה מגוחך, והסרט מתארך ללא כיוון. יש מטרה אחת: להגיע להמבורג. אבל בסרט המסע הזה אין ממש תחנות בדרך. רוב הסרט תועה במרחבים המוריקים והעזובים, ביערות הגדולים. וזהו. אין התקדמות בסיפור.
ויותר מכך, הסרט מותיר טעם לוואי רציני מאוד. מדובר במשפחה גרמנית ארית נאצית בתום המלחמה. גיבורת הסרט מאמינה בכל מאודה ב להמשיך לקרוא
העולם על פי דנקן: הורים וילדים. שני קווים מקבילים.
דבר ראשון: אם אתם קוראים את זה לפני שאתם רואים את הסרט, מאוד מומלץ להקשיב לשיר הזה. התעמקו נא בטקסט. אחד הרגעים הכי מוצלחים בסרט עושה שימוש בשיר הזה בצורה מקורית ומאוד מצחיקה.
———————————————————————-
הורים וילדים. שני עולמות מקבילים שלא יפגשו. בעוד שבועיים אמור להגיע למסכים שלנו סרט יפהפה ומרגש שנקרא "בעיניים של מייזי". שם המבוגרים עסוקים בעולם שלהם, והילדה הקטנה, מייזי, הופכת לקורבן של נסיבות. ואילו כאן, דנקן הוא לא ילדה קטנה. הוא נער מתבגר. אבל עדיין יש משהו בעולם המבוגרים שחסר את הרגישות לילדים. הסצינה הראשונה של הסרט, למשל, בה האב החורג מדבר עם גיבור הסרט העגום. הוא נוהג, ואשתו (האם) ישנה. אז הוא מעביר את הזמן בלרדת על הבן החורג. והוא לא רואה אפילו עד כמה הוא פוגע ומעליב. ובכלל, עולם המבוגרים המתגלה עם תום הנסיעה, הוא עולם דקדנטי. "זה החופש הגדול של המבוגרים" אומרת נערה אחת לשניה בהמשך הסרט. וזה אכן כך. כל סט הערכים שהנער דנקן מחזיק בתוכו, הכל מתפרק לו מול העיניים כשהמבוגרים פורקים כל עול. אלו, שאמורים לשמש לו דוגמא, להדריך אותו, הם בכלל לא רואים אותו. עסוקים בלהשתולל כאילו אין מחר.
ודנקן נשאר לבד. עצוב, מופנם, בודד.
עד כאן זה בדיוק מה שמושך אותי לסרטים. פרח יפה אך מופנם שנפתח במהלך הסרט. אבל אם לומר את האמת, ההתחלה של הסרט הזה קצת צולעת. משהו שם מוגזם מדי. הנער עגום מדי. השיחה שלו עם האב החורג בוטה מדי. אליסון ג'אני, בתפקיד השכנה ממול, מוחצנת מדי. משהו בסרט הזה נכתב ובויים כאילו בצורה מוקצנת מדי, מה שמרחיק את התחושה הריאליסטית הכל כך חיונית (שקיימת בצורה כל כך אמיתית ב"עיניים של מייזי". עוד שבועיים), ובכך הסרט הופך למעין קומדיה לא באמת מצחיקה.
אבל אז נכנס לחייו של דנקן האיש שישנה את חייו. אחד בשם אואן. בחור מבוגר, אבל ילד בנשמה.