ההצעה הכי טובה: הכל אפשר לזייף. גם אהבה.

ג'יוזפה טורנטורה הוא במאי ותיק שאני אוהב את עבודותיו. גם בסרטים שלו שאני פחות אוהב יש ניצוץ של אנרגיה סוחפת. ב"מלנה", למשל, שהיה סרט שאפילו די עצבן אותי, יש סצינה לקראת סוף הסרט שבה מוניקה בלוצ'י מושפלת לעיניי כל. זו היתה סצינה עצומת רגשות, גם אם שאר הסרט היה נודניקי. למשל נוסף, ב"אגדת הפסנתרן", סרט מבולבל ומקרטע, יש את סצינת תחרות הפסנתרנים, שבה הפסנתרן פשוט משייט לו בחדר. הרבה דמיון ושאר רוח הושקעו בסצינה הנפלאה הזו. וזה בסרטים פחות טובים שלו. בסרטים היותר טובים שלו (למשל "באאריה") יש פשוט נהרות של רגש. האמוציות גודשות את הסרטים שלו.

ואז יש את "ההצעה הטובה ביותר".

טורנטורה עושה את זה לפעמים. מאז שזכה באוסקר, לפני יותר מ-20 שנה, על סרטו (הנפלא) "סינמה פרדיסו", טורנטורה מנהל קריירה משני צידי האוקינוס. פעם בהוליווד, ופעם חזרה באיטליה. "ההצעה הטובה ביותר" הוא הסרט שהיה הזוכה הגדול של פרסי האקדמיה האיטלקית של השנה, אבל הוא הפקה בינלאומית דוברת אנגלית. הפעם זה פחות הפריע לי. מה שיותר הפריע לי היא העובדה שהסרט הזה הוא טורנטורה מאוד מרוסן. כאילו מישהו חסם את הבמאי הזה הפעם מלהשתפך, מלזרום, מלהציף את המסך ברגש. איכשהו המצלמה פחות משתוללת מכרגיל. איכשהו המוסיקה (היפה) של אניו מוריקונה פחות משתלטת על הסרט (למרות שהיא נוכחת מאוד). הסרט די מנקר עיניים בעושר שהוא מביא למסך, אבל הוא לא חוגג אותו. איכשהו הסרט הזה מיושב בדעתו. מיושב מדי.

אבל האמת, גם הדבר הזה פחות הפריע לי.  יש משהו בתסריט של "ההצעה הטובה ביותר" שהוא פשוט קצת עילג מדי לטעמי.

בראש הבלוג הזה יש תמונה שמתחלפת עם כל רפרוש שלכם. אלו הן תמונות מתוך סרטים שאני אוהב. אחת מהן היא של נטלי פורטמן (והתמונה הזו גם מפארת את הדסק-טופ הפרטי שלי). היא לקוחה מתוך סרט שנקרא "קרוב יותר". הסרט ההוא אמר לטעמי משהו דומה למה שטורנטורה מנסה לומר ב"הצעה הטובה ביותר". שהכל שקר. שהכל אינטרסים. שאין דבר כזה אהבה טהורה. או כמו שנאמר במפורש בסרט האיטלקי החדש: "הכל אפשר לזייף. גם אהבה".

רחוק יותר. ג'פרי ראש ב"ההצעה הטובה ביותר"

רחוק יותר. ג'פרי ראש ב"ההצעה הטובה ביותר"

ג'פרי ראש (בהופעה מכובדת ומרשימה) הוא מ להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

בעיניים של מייזי: ילדה בעולם של מבוגרים

לקח לי זמן להתאהב בסרט הזה. לקל לי זמן להסתנכרן לאסטרטגיית הבימוי שלו. שלא כצפוי, זה דווקא סרט מאוד אינטלגנטי, שלא לוחץ בכוח. הרי היתה לו את האפשרות להפוך לסוחט דמעות נצלני. לסרט שאנשים יבכו בו מהדקה הראשונה ועד האחרונה. אני מצאתי את "בעיניים של מייזי" מרגש מאוד דווקא בגלל שהוא נמנע.

רסיסי סצינות. חלקיקי משפטים. זה המידע שאנחנו מקבלים בסרט. "בעיניים של מייזי" הוא סיפור המסופר כולו דרך העיניים של הגיבורה, הילדה הקטנה מייזי. נדמה לי שאין ולו סצינה אחת בסרט שהיא לא נוכחת בה. אנו רואים רק את מה שהיא רואה. שומעים רק את מה שהיא שומעת. ולכן אנחנו לא ממש יודעים על מה בדיוק ההורים שלה מתווכחים. היא מתעוררת בלילה למשמע צעקות, ואנחנו איתה. היא הולכת למטבח, ואנחנו איתה. היא שומעת את אמצעו של הויכוח, לא כל כך מבינה למה אבא ואמא רבים. וגם אנחנו. אז היא מרגישה נבוכה, וחוזרת למיטה. ואנחנו איתה.

זה לא ממש משנה למה ההורים רבים. זה לא ממש משנה למה כל פעם מישהו אחר דואג למייזי. אבל זה שובר את הלב לראות את הילדה החמודה הזו, הרגישה הזו, הנבונה הזו – זה שובר את הלב לראות אותה נזרקת מאדם לאדם כאילו היא כדור פינג פונג. המבוגרים מעבירים מאחד לשני את האחריות על מייזי הקטנה, כי למבוגרים יש מחויבויות. עבודה, קריירה. אז המחויבות הכי גדולה, לדאוג ולגדל את הילדה הזו – המחויבות הזו נזנחת. ולפעמים הם פשוט שוכחים. יש כל כך הרבה דברים לדאוג להם בעולם האינטרנטי של היום, כל כך הרבה דברים לעשות, עד שלדאוג לאסוף את הילדה מהגן, פרט קטן ושולי שכזה, זה נשכח מהם. ואז הם מתחילים להאשים האחד את השני. והילדה, שלא כל כך מבינה על מה כל הצעקות, הילדה הזו באמצע.

ילדה בעולם של מבוגרים. מתוך "בעיניים של מייזי"

ילדה בעולם של מבוגרים. מתוך "בעיניים של מייזי"

"בעיניים של מייזי" נצמד לצד היחיד בסיפור שהוא הקורבן. כולם אוהבים אותה, כולם מחבקים אותה, משחקים איתה, דואגים לה. אבל כולם דואגים קודם כל לעצמם. וכולם כל הזמן מבקשים סליחה. אני חושב ששתי המילים שחוזרות שוב ושוב (ושוב ושוב) בסרט הן I'm sorry. את יודעת שאני אוהב אותך, אבל… להמשיך לקרוא

מתוך הצללים: יפה (מדי) ואלגנטי (מדי)

באחת הסצינות בסרט נכנס גיבור הסרט, חוקר משטרה, אל זירת רצח. רכב חשוד ממתין בחוץ, ויש סיכוי לא קטן שהרוצחים עדיין נמצאים בזירה. אבל חוקר המשטרה שלנו נכנס אל זירת הפשע בנון-שלנטיות, מסתכל, בוחן, חוקר. אני כבר רגיל מכל מיני סדרות וסרטים אמריקאים שבמקרים כאלו גיבורינו העשויים ללא חת נצמדים אל הקיר, מגניבים מבטים חטופים לחפש את הסכנה, מחזיקים את האקדח בידיים מתוחות, דרוכים. בד"כ הם גם לא לבד, ותמיד נשלחים אחד או יותר קדימה, ותמיד נשמעת הצעקה Clear…

אתם יודעים איך זה. בצ'כיה זה כנראה עובד אחרת. גם סרטי פשע הם אלגנטיים כאלו. וזה כל מה שיפה ולא יפה ב"מתוך הצללים", סרט צ'כי שעלה על המסכים שלנו לפני כשבועיים.

את "מתוך הצללים" הזכרתי כאן בבלוג כשסקרתי את הבחירות של המדינות השונות בסרטים שייצגו אותן בתחרות האוסקר האמריקאי בקטגוריית הסרט בשפה זרה. בשנה שעברה, צ'כיה בחרה את הסרט הזה, שהוא, אגב, קו-פרודוקציה אירופית-ישראלית (האחים אדרי ואהוד בלייברג מוזכרים בקרדיטים. נחמד לראות שכסף הישראלי הולך גם לסרטי איכות לא ישראלים). והנה הסרט מגיע גם למסכים הישראלים, ואני מגלה שמדובר בסרט יפה ואלגנטי. יפה מדי. אלגנטי מדי.

מעיל גשם, מגבעת, סיגריה נצחית. בלי זה, החוקר לא יכול לחקור. מתוך "מתוך הצללים".

מעיל גשם, מגבעת, סיגריה נצחית. בלי זה, החוקר לא יכול לחקור. מתוך "מתוך הצללים".

בשנות ה-50, כשהדי מלחמת העולם השנייה עדיין מצלצלים באוזניים, והקומוניסטים שולטים ביד רמה בגוש המזרחי, חוקר משטרה עובד על תיק שוד ש להמשיך לקרוא

גלוריה: Desireless

ורק בסוף הבנתי לאן נפלתי.

בן אדם אחד עומד מאחורי ההתעוררות של הקולנוע הצ'יליאני בשנים האחרונות. קוראים לו פאבלו לאראין. בפסטיבלים מאוד אוהבים אותו. "לא", שהוא ביים, היה אחד הסרטים המעוטרים בעולם בשנה שעברה (והוא אפילו היה מועמד לאוסקר). בסופו של דבר זה היה סרט מעצבן. גם סרט קודם של לאראין יצא מתוך חקירה פוליטית של העבר של צ'ילה, וגם הוא היה בוטה, חסר רגישות (קרא לו "טוני מאנרו").

ל"גלוריה" אין קשר לפאבלו לאראין. מלבד העובדה שהוא הפיק את הסרט הזה. אני מניח שהוא היה זה שגם דחף להכללתה של סצינה אחת באמצע הסרט שבה גלוריה וחבריה מדסקסים עניינים פוליטיים. סצינה תלושה, לא קשורה לשום דבר, מיותרת. אבל זו הצרה הכי קטנה של הסרט.

כמו סרטיו של לאראין, גם "גלוריה" הוא סרט חסר רגישות. או אולי יותר נכון לומר: הוא סרט חסר. לא מדובר בסרט בוטה במיוחד (למרות שיש בו סצינות סקס וגם קצת עירום של הגיבורה, אישה לא צעירה כבת 60). אבל הוא יותר סרט אנמי. וסרט כזה, שהיה צריך להיות רגיש במיוחד לתשוקותיה של אישה בגיל השלישי, "גלוריה" הוא סרט חסר תשוקה על תשוקה.

תשוקותיה של אשה מבוגרת. "גלוריה"

תשוקותיה של אשה מבוגרת. "גלוריה"

גלוריה היא אישה גרושה. ילדיה גדלו ופרחו מן הקן. והיא עדיין משחקת במגרש הפנויים-פנויות. היא יוצאת מדי פעם לרקוד במועדון המקומי. מחפשת לעצמה בידור ושחרור, ואולי גם גבר חדש. שם היא פוגשת אותו, את אותו אחד שיהיה נשוא האהבה המרכזי של הסרט. כמה ריקודים, כמה מילים, והופ…במיטה. אני ממש ש להמשיך לקרוא

מי מפחד מהזאב הרע: נקמת ילדה קטנה. מצחיק.

לא יעזור. עם כל הרצון הטוב, אני פשוט לא מתחבר לקולנוע של אהרון קשלס ושל נבות פפושדו.

"כלבת" היה הסרט הראשון שכתבתי עליו במסגרת הבלוג הזה. שם הרגשתי שהחבר'ה האלו אמנם באים עם רצון לנער את הקולנוע הישראלי מהקיבעון שלו על דרמות משפחתיות, עדיף פוליטיות, אבל לא מצאתי שם משהו מגובש במקום. "מי מפחד מהזאב הרע" הוא כבר סיפור אחר. הוא כבר הרבה יותר טוב, הרבה יותר מגובש סגנונית, אבל גם כאן זה לא סרט טוב מספיק לטעמי.

יש ל"מי מפחד מהזאב הרע" בעיה אחת מרכזית בעיניי: מדובר במותחן נקמה אכזרי. אבל המותחן הזה לא מותח. הוא מעדיף את הגישה ההומוריסטית. והוא לא רע בזה. אבל מכיוון שלא מדובר על קומדיה בהצהרה, אלא על סרט מתח-נקמה בידורי, שני האלמנטים היו צריכים להיות משולבים כאן. הבידורי עובד. המתח לא.

ילדה קטנה הולכת לאיבוד. כשהיא נמצאת, היא כבר מתה, וראשה נערף. חשוד נמצא ומעונה כדי שיגלה היכן הוא קבר את הראש. כיצד מצאו את החשוד, למה דווקא אותו, מה בדיוק ההוכחות שיש למשטרה נגדו – כל אלו חסרים בסרט. פשוט אין. כשהחשוד אומר לכל אורך הסרט שזה לא הוא – אין לי, כצופה, שום דרך להתייחס לכך. אין לי שום מידע על איפה הוא היה ומה הוא עשה כשקרה המקרה. איך הגיעו אליו, ולמה כולם משוכנעים שזה הוא.

ואז חוטף אותו אבי הילדה שנרצחה ומבצע בו מעשי נקמה משלו. והחשוד ממשיך לטעון שזה לא הוא. כמעט כולם עושים כאן עבודת משחק נהדרת – צחי גראד כאבי הילדה הוא מקפיא דם באכזריות שלו וגם משעשע מאוד בעת ובעונה אחת. ליאור אשכנזי מזכיר לי את מה שכבר הספקתי לשכוח – שהוא שחקן מעולה, כאן כשוטר שנקלע לזירת האירוע שלא בטובתו, ומנסה לגשר על הגישות (האכזרית וההומוריסטית). וגם דב'לה גליקמן חוזר מהכפור, ושומר גם הוא על איזון מדויק בין אכזריות להומור.

אבל דווקא השחקן הראשי, החשוד המרכזי, דווקא הוא להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2013: המועמדויות

בעודי מתאושש מתלאות הוט, ישבתי לקרוא קצת יותר לעומק את רשימת המועמדויות של פרסי האופיר 2013 שהתפרסמה אתמול. בהתחלה חשבתי לגשת אליה כמו שאני ניגש לרשימת מועמדויות של כל טקסי הפרסים של אקדמיות הקולנוע השונות בעולם אחריהן אני עוקב כאן בבלוג. ואז חשבתי שזה יהיה טפשי. ברוב המקרים אני ניגש לרשימות מועמדויות של סרטים זרים על עיוור. אני לא מכיר את הסרטים ההם, והרשימות האלו מהוות רק חלון דרכו אני מציץ אל הסרטים החמים בקולנוע העולמי (חלק מהם מגיעים אח"כ לארץ, ואז אני שולף אותם מהזכרון). כאן אני מכיר את כל הסרטים. ראיתי את כולם. אז הנה התרשמותי הקלה מהרשימה שהתפרסמה היום:

הסרט הטוב ביותר (לפי סדר הא-ב)

1. בית לחם

2. הבן של אלהים

3. לצוד פילים

4. סוכריות

5. שש פעמים

6א נציג הפרינג' – אני ביאליק

6ב נציג הפרינג' – פנתר לבן

אבחנה ראשונה – הסרט הישראלי שהכי אהבתי השנה נעדר מהרשימה. "מקום בגן עדן" הוא סרט נפלא בעיניי. אבל הוא פילג קהלים. יש לו 10 מועמדויות, אבל הוא לא מועמד לפרס הראשי. הלב נחמץ.

אבל הסרט השני שהכי אהבתי השנה נמצא כאן. "שש פעמים" העצום, הקשה, המרתק, והנפלא. סרט אדיר שהרשים (כמעט) את כל מי שראה אותו. והם לא נרתעו מלתת לו מועמדות.  הם לא נרתעו מלתת לו 10  מועמדויות. אני שמח בשביל הצוות של הסרט שקיבל את ההכרה שמגיעה לו.

אבחנה שניה – היעדרות מפתיעה של להמשיך לקרוא

גלי חום

ביום שישי האחרון חזרתי הביתה אחה"צ. פתחתי את הלפ-טופ ולחצתי על אייקון שועל האש. האינטרנט לא עלה. האייקון של הראוטר דווקא הראה שהקליטה מצוינת. עשיתי רי-סטארט וניסיתי שוב. לא הלך. הלכתי לרגע לסלון, הדלקתי טלויזיה. לא עובד. עשיתי מה שמציעים תמיד – הוצאתי מהחשמל וחיברתי שוב אחרי כמה שניות. אין תגובה. ולא רק זה – השעון שעל הממיר נעלם ואיננו. הכבלים מתו.

ואז התחיל המרדף הגדול. שישי אחה"צ. מי ידבר איתך?

יש להוט שירות כזה שמייתר המתנות על הקו. לחץ על כפתור ויחזרו אליך. זה יכול לקרות תוך 3 שעות, או בצאת השבת, אבל יחזרו. או שלא. היום יום שלישי. עוד לא חזרו.

כמובן ש להמשיך לקרוא