פרסי אופיר 2013: סוכריות

קשה לנסח התרשמות אחרי הצפייה בסרט הזה. זה גם סרט מרשים ומצוין, וגם מרושל ומתסכל. הושקעה בו הרבה מחשבה, אבל הוא גם עמוק וגם שטחי. הושקעה בו הרבה עבודה, אבל הוא גם סרט נפלא ומרגש (ומצחיק) וגם סרט לא באמת גמור.

בגדול, "סוכריות" הוא סרט על תאגיד מזון יהודי-ישראלי המביט לשמאלו ורואה תאגיד מזון ערבי נכנס לו לטריטוריה, גונב לו קליינטורה, מייבש אותו כלכלית. אז הוא יוצא לנקום, לסדר את העניין. באלימות. בשיטות של מאפיה. וזהו, פחות או יותר. תמצות של הסרט במשפט וחצי. ומצד שני, זה לא באמת נכון: התסריט של "סוכריות" מאכלס את הסיפור בדמויות שונות ומשונות, כולן ספיציפיות לסיפור, ובעת ובעונה אחת סמליות לקיום שלנו על האדמה המדממת הזו, כאן בפלסטין/ ישראל: יש את הגרמני הנאצי התמהוני (והשאלה מדוע הוא עוזר לערבי נשאלת בסרט, אבל נותרת פתוחה), יש את האישה הרוסיה (של הערבי, דווקא. הם גונבים לנו לא רק את הפרנסה, הערבים האלו. גם את הנשים הרוסיות הם לוקחים לנו), יש את הסייד-קיק היהודי של הערבי (מנשה נוי, שמוציא מתפקידו החידתי והלא מוסבר עד הסוף הופעה מרשימה של דמות עגולה ומלאה), יש את הצרפתייה, האישה של הגרמני, שמתאהבת בישראלי ועושה עלייה (שרה אדלר. מקסימה ומרגשת כתמיד), יש את הישראלי (שמואל וילוז'ני, שנופל קורבן לתפקיד כפוי טובה שכתוב בשטחיות מעצבנת), יש את הערבי (מכרם ח'ורי, בעוד הופעה מרשימה), ויש את המוציא לפועל היהודי (מושונוב, בהופעה קרת רוח ועצומה. איזה זיקית מופלאה, האיש הזה). ויש גם את הסייד-קיק שלו, עזרא כפרי, בתפקיד המצפון של הצד המיליטנטי של היהודים (והדמות של כפרי היא הדמות הכי לא ברורה לי  בכל הסרט).

מוני מושונוב אוכל סוכריה לפני ש...מתוך "סוכריות". צילום: קירה ביק

מוני מושונוב אוכל סוכריה לפני ש…מתוך "סוכריות". צילום: קירה ביק

יש כאן נסיון לפרק את ההוויה הישראלית לגורמים: היהודים והערבים, אבל גם בתוך העמים האלו – כל התפוצות הבונות את העמים האלו, כל הגורמים לקונפליקט הזה. אבל יש משהו מאוד לא יציב ב להמשיך לקרוא