פרסי אופיר 2013: סוכריות

קשה לנסח התרשמות אחרי הצפייה בסרט הזה. זה גם סרט מרשים ומצוין, וגם מרושל ומתסכל. הושקעה בו הרבה מחשבה, אבל הוא גם עמוק וגם שטחי. הושקעה בו הרבה עבודה, אבל הוא גם סרט נפלא ומרגש (ומצחיק) וגם סרט לא באמת גמור.

בגדול, "סוכריות" הוא סרט על תאגיד מזון יהודי-ישראלי המביט לשמאלו ורואה תאגיד מזון ערבי נכנס לו לטריטוריה, גונב לו קליינטורה, מייבש אותו כלכלית. אז הוא יוצא לנקום, לסדר את העניין. באלימות. בשיטות של מאפיה. וזהו, פחות או יותר. תמצות של הסרט במשפט וחצי. ומצד שני, זה לא באמת נכון: התסריט של "סוכריות" מאכלס את הסיפור בדמויות שונות ומשונות, כולן ספיציפיות לסיפור, ובעת ובעונה אחת סמליות לקיום שלנו על האדמה המדממת הזו, כאן בפלסטין/ ישראל: יש את הגרמני הנאצי התמהוני (והשאלה מדוע הוא עוזר לערבי נשאלת בסרט, אבל נותרת פתוחה), יש את האישה הרוסיה (של הערבי, דווקא. הם גונבים לנו לא רק את הפרנסה, הערבים האלו. גם את הנשים הרוסיות הם לוקחים לנו), יש את הסייד-קיק היהודי של הערבי (מנשה נוי, שמוציא מתפקידו החידתי והלא מוסבר עד הסוף הופעה מרשימה של דמות עגולה ומלאה), יש את הצרפתייה, האישה של הגרמני, שמתאהבת בישראלי ועושה עלייה (שרה אדלר. מקסימה ומרגשת כתמיד), יש את הישראלי (שמואל וילוז'ני, שנופל קורבן לתפקיד כפוי טובה שכתוב בשטחיות מעצבנת), יש את הערבי (מכרם ח'ורי, בעוד הופעה מרשימה), ויש את המוציא לפועל היהודי (מושונוב, בהופעה קרת רוח ועצומה. איזה זיקית מופלאה, האיש הזה). ויש גם את הסייד-קיק שלו, עזרא כפרי, בתפקיד המצפון של הצד המיליטנטי של היהודים (והדמות של כפרי היא הדמות הכי לא ברורה לי  בכל הסרט).

מוני מושונוב אוכל סוכריה לפני ש...מתוך "סוכריות". צילום: קירה ביק

מוני מושונוב אוכל סוכריה לפני ש…מתוך "סוכריות". צילום: קירה ביק

יש כאן נסיון לפרק את ההוויה הישראלית לגורמים: היהודים והערבים, אבל גם בתוך העמים האלו – כל התפוצות הבונות את העמים האלו, כל הגורמים לקונפליקט הזה. אבל יש משהו מאוד לא יציב בבנייה של כל האלמנטים בסרט. הצד הישראלי-יהודי, למשל, מוצג כנהנתן ודקדנטי (בעיקר בהתחלה), והתפקיד של וילוז'ני כתוב עם שורות דיאלוג מכעיסות. הוא לא דמות. הוא מייצג את הקריאות הגזעניות של אוהדי הכדורגל. אבל גם אוהד כדורגל בבון שכזה הולך הביתה לאמא, ומדבר אחרת בסיטואציות שונות. אין את זה ב"סוכריות". הדמות של וילוז'ני נשארת בבונית לכל אורך הסרט. ויוצא מזה שהיהודים יוצאים אלימים וטפשים. וגם אם יש להם נסיבות מקלות (טוב, הם עברו שואה), הרי גם הגרמני לא מוצג כאדם יציב במיוחד. ובכלל, הסצינה שבה הוא צועד במדים נאצים באמצע הרחוב כבר חוצה את הקווים לכיוון הסוריאליסטי (ומובילה לסצינה מצוינת בין הנאצי לשוטר, דביר בנדק בהופעה מצוינת נוספת. אולי בכל זאת יש לנו נסיבות מקלות. הגרמנים אולי אהבלים, אבל הם חסרי רחמים).

פיצ'חדזה הביא לסרט צלם גרמני שבין עבודותיו הקודמות ניתן למצוא את "הסוס מטורינו" של בלה טאר, מה שהוביל לחשש כבד לפני הצפייה ש"האמנותיות" תגבר כאן על התסריט. ולמרות שכמעט כל הסצינות בסרט מצולמות בשוט אחד, הצילום, עם כמה שהוא מרשים ונוכח מאוד בסרט, עדיין הוא הרגיש לי כחלק אורגני לגמרי מכל היצירה הזו. במיוחד נחקקה בזכרוני סצינה בין מכרם ח'ורי לוילוז'ני בבית הקברות. הצלם עובר מקלוז אפ נפלא אחד לשני בתנועה מרוממת נפש ממש מבלי לאבד את המתח. ועדיין, הדמות של וילוז'ני נותרת שטחית. והדמות של מכרם ח'ורי מלאה.

למביני דבר, יש בסרט גם סצינה המשחזרת את הטרגדיה שהרחיקה את במאי הסרט, יוסף פיצ'חדזה, מעשייה קולנועית למשך כ-8 שנים. מעשה אמיץ ומרגש (למרות שאני לא ממש בטוח שיש לסצינה הזו איזשהו קשר לשאר הסרט). וכמו בסרטיו האחרים, יש כאן טיפול כאילו קליני בסיפור, ועם זאת מרגש. אבל כמו בסרטיו האחרים, יש פיתוח מרשים של אספקטים מסוימים בסיפור, לעומת רישול בטיפול באחרים. ויש גם עריכה קצת לאה (זה ברור היכן יערך השואו-דאון הסופי, אבל הדרך אליו נמשכת קצת יותר מדי זמן).

על כל אלמנט עצום ונפלא קולנועית יש ב"סוכריות" אלמנט אחר שמקלקל את הרושם. וכך "סוכריות", גם אחרי יותר מ-600 מילה, הוא עדיין חידה בעיניי. גם סרט נהדר, וגם פגום. גם סרט חכם, וגם לא כל כך.

אני צריך צפייה נוספת.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

2 מחשבות על “פרסי אופיר 2013: סוכריות

  1. זה באמת סרט מאוד מפוזר ולצערי הסצנות החלשות או תמוהות שבו נחקקות יותר מהסצנות החזקות והמרשימות שבו. יש כאן יותר מדי דמויות, יותר מדי סיפורים ויומרה שלא תמיד מצדיקה את עצמה.
    הסרט גם ארוך מדי והחצי השני שלו כבר נהיה ממש קשה לצפיה.
    הדמות של מייקל סרנה כאילו לקוחה מסרט אחר בכלל, מוני מושונוב מתמודד רק בקושי עם הדמות התמוהה שהוא מגלם ושמואל וילוז'ני בכלל היה צריך לסרב לגלם את הדמות השטחית והדוחה הזאת.
    מכרם חורי כהרגלו מצויין, אבל כמובן שהופעתו כאן שולית לעומת ההופעה שלו השנה ב"הבן של אלוהים".
    גם אני מאוד מעריך את עבודת הצילום בסרט הזה וגם הארט עשוי טוב.
    הסרטים הקודמים של יוסף פיצ'חזדה בתחרות פרסי האקדמיה קיבלו תמיד לא מעט מועמדויות, בדרך כלל לא בקטגוריות המרכזיות. אני משער שהתרחיש הזה יחזור גם השנה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s