העולם על פי דנקן: הורים וילדים. שני קווים מקבילים.

דבר ראשון: אם אתם קוראים את זה לפני שאתם רואים את הסרט, מאוד מומלץ להקשיב לשיר הזה. התעמקו נא בטקסט. אחד הרגעים הכי מוצלחים בסרט עושה שימוש בשיר הזה בצורה מקורית ומאוד מצחיקה.

———————————————————————-

הורים וילדים. שני עולמות מקבילים שלא יפגשו. בעוד שבועיים אמור להגיע למסכים שלנו סרט יפהפה ומרגש שנקרא "בעיניים של מייזי". שם המבוגרים עסוקים בעולם שלהם, והילדה הקטנה, מייזי, הופכת לקורבן של נסיבות. ואילו כאן, דנקן הוא לא ילדה קטנה. הוא נער מתבגר. אבל עדיין יש משהו בעולם המבוגרים שחסר את הרגישות לילדים. הסצינה הראשונה של הסרט, למשל, בה האב החורג מדבר עם גיבור הסרט העגום. הוא נוהג, ואשתו (האם) ישנה. אז הוא מעביר את הזמן בלרדת על הבן החורג. והוא לא רואה אפילו עד כמה הוא פוגע ומעליב. ובכלל, עולם המבוגרים המתגלה עם תום הנסיעה, הוא עולם דקדנטי. "זה החופש הגדול של המבוגרים" אומרת נערה אחת לשניה בהמשך הסרט. וזה אכן כך. כל סט הערכים שהנער דנקן מחזיק בתוכו, הכל מתפרק לו מול העיניים כשהמבוגרים פורקים כל עול. אלו, שאמורים לשמש לו דוגמא, להדריך אותו, הם בכלל לא רואים אותו. עסוקים בלהשתולל כאילו אין מחר.

ודנקן נשאר לבד. עצוב, מופנם, בודד.

עד כאן זה בדיוק מה שמושך אותי לסרטים. פרח יפה אך מופנם שנפתח במהלך הסרט. אבל אם לומר את האמת, ההתחלה של הסרט הזה קצת צולעת. משהו שם מוגזם מדי. הנער עגום מדי. השיחה שלו עם האב החורג בוטה מדי. אליסון ג'אני, בתפקיד השכנה ממול, מוחצנת מדי. משהו בסרט הזה נכתב ובויים כאילו בצורה מוקצנת מדי, מה שמרחיק את התחושה הריאליסטית הכל כך חיונית (שקיימת בצורה כל כך אמיתית ב"עיניים של מייזי". עוד שבועיים), ובכך הסרט הופך למעין קומדיה לא באמת מצחיקה.

אבל אז נכנס לחייו של דנקן האיש שישנה את חייו. אחד בשם אואן. בחור מבוגר, אבל ילד בנשמה.

"...ואם אתה עושה שיא בפקמן, שלא תעז לכתוב את השם שלך. זה הכסף שלי במכונה". מתוך "העולם על פי דנקן"

"…ואם אתה עושה שיא בפקמן, שלא תעז לכתוב את השם שלך. זה הכסף שלי במכונה". מתוך "העולם על פי דנקן"

 

אואן עובד ב להמשיך לקרוא