העולם על פי דנקן: הורים וילדים. שני קווים מקבילים.

דבר ראשון: אם אתם קוראים את זה לפני שאתם רואים את הסרט, מאוד מומלץ להקשיב לשיר הזה. התעמקו נא בטקסט. אחד הרגעים הכי מוצלחים בסרט עושה שימוש בשיר הזה בצורה מקורית ומאוד מצחיקה.

———————————————————————-

הורים וילדים. שני עולמות מקבילים שלא יפגשו. בעוד שבועיים אמור להגיע למסכים שלנו סרט יפהפה ומרגש שנקרא "בעיניים של מייזי". שם המבוגרים עסוקים בעולם שלהם, והילדה הקטנה, מייזי, הופכת לקורבן של נסיבות. ואילו כאן, דנקן הוא לא ילדה קטנה. הוא נער מתבגר. אבל עדיין יש משהו בעולם המבוגרים שחסר את הרגישות לילדים. הסצינה הראשונה של הסרט, למשל, בה האב החורג מדבר עם גיבור הסרט העגום. הוא נוהג, ואשתו (האם) ישנה. אז הוא מעביר את הזמן בלרדת על הבן החורג. והוא לא רואה אפילו עד כמה הוא פוגע ומעליב. ובכלל, עולם המבוגרים המתגלה עם תום הנסיעה, הוא עולם דקדנטי. "זה החופש הגדול של המבוגרים" אומרת נערה אחת לשניה בהמשך הסרט. וזה אכן כך. כל סט הערכים שהנער דנקן מחזיק בתוכו, הכל מתפרק לו מול העיניים כשהמבוגרים פורקים כל עול. אלו, שאמורים לשמש לו דוגמא, להדריך אותו, הם בכלל לא רואים אותו. עסוקים בלהשתולל כאילו אין מחר.

ודנקן נשאר לבד. עצוב, מופנם, בודד.

עד כאן זה בדיוק מה שמושך אותי לסרטים. פרח יפה אך מופנם שנפתח במהלך הסרט. אבל אם לומר את האמת, ההתחלה של הסרט הזה קצת צולעת. משהו שם מוגזם מדי. הנער עגום מדי. השיחה שלו עם האב החורג בוטה מדי. אליסון ג'אני, בתפקיד השכנה ממול, מוחצנת מדי. משהו בסרט הזה נכתב ובויים כאילו בצורה מוקצנת מדי, מה שמרחיק את התחושה הריאליסטית הכל כך חיונית (שקיימת בצורה כל כך אמיתית ב"עיניים של מייזי". עוד שבועיים), ובכך הסרט הופך למעין קומדיה לא באמת מצחיקה.

אבל אז נכנס לחייו של דנקן האיש שישנה את חייו. אחד בשם אואן. בחור מבוגר, אבל ילד בנשמה.

"...ואם אתה עושה שיא בפקמן, שלא תעז לכתוב את השם שלך. זה הכסף שלי במכונה". מתוך "העולם על פי דנקן"

"…ואם אתה עושה שיא בפקמן, שלא תעז לכתוב את השם שלך. זה הכסף שלי במכונה". מתוך "העולם על פי דנקן"

 

אואן עובד בפארק המים המקומי, כלומר מבוגר עם מחויבויות, אבל הוא גם יודע לחיות ולהנות.  ושלא כמו כל המבוגרים שבסביבתו של דנקן, האואן הזה כן רואה אותו. כן קשוב לבעיותיו. והאיש הזה מגולם ע"י סאם רוקוול. והרוקוול הזה עושה את הסרט.

סאם רוקוול הוא מהכוחות השקטים של הוליווד. הוא נחשב לשחקן איכותי, ובצדק, אבל שמו לא אומר הרבה לקהל הרחב. הוא פרץ לתודעה הבינלאומית ב"וידויים של מוח מסוכן", בכורת הבימוי של ג'ורג' קלוני מלפני כעשור. הוא החזיק סרט שלם על כתפיו בבכורת הבימוי של דאנקן ג'ונס, "ירח" (סרט מדע בדיוני נפלא. שחקן אחד בלבד יש בסרט הזה. אחד. סאם רוקוול. והוא עושה עבודה מצוינת). ולפני שנתיים הוא שיחק את אחיה של בטי אן ווטרס ב"פרקליטה". הוא היה זה שנכנס לכלא על לא עוול בכפו. כל הסרט היה מלחמתה של אותה אישה מיוחדת (בגילומה המרגש של הילארי סוואנק) לשחרורו.

כלומר, סאם רוקוול הוא שחקן רציני. איכותי. וכאן, ב"עולם על פי דנקן" הוא מתפרע. משתולל. הוא עושה את מה שרובין וויליאמס עשה ב"בוקר טוב ויטנאם". טירוף מוחלט, ועם זאת, הוא לא שוכח את הלב. הוא כל הזמן יודע למצוא את האיזון בין ההשתוללות לבין הרצינות. ודנקן, בפעם הראשונה בחייו, מקבל את תשומת הלב שהוא צריך. את ההדרכה. את הדוגמא האישית שהוא כל כך זקוק לה. את האהבה שכל כך חסרה לו. והוא נפתח. לאט, לא עד הסוף. אבל נפתח.

ובגלל מערכת היחסים הזו, שמהווה את ליבו של הסרט, ומאכלסת את רוב דקותיו, הסיפור הזה כן מצליח לחדור ללב שלי. בגלל האנרגיה שלו, הרגישות שלו, הכיף וההשתוללות שלא באים על חשבון העדינות שבטיפול בליבו של מתבגר (ויש כאן גם סיפור של התאהבות ראשונה) – בגלל כל זה הסרט הזה הוא כיף רגיש ונעים. כל מה שמסביב לסיפור הזה מעוצב בגסות, אבל מערכת היחסים הזו כל כך חיה, שהיא סחפה גם אותי.

וכך גם סוף הסרט, החמוץ מתוק, מראה שהמבוגרים גם הם למדו משהו. גם הם (או לפחות חלק מהם) כן למדו לשים לב לצעירים. לא לשקוע רק בצרות שלהם, מכיוון שיש אנשים התלויים בהם. אנשים צעירים שצריכים את האהבה שלהם. את ההדרכה. את הדוגמא האישית. קולנועית זה אולי מעוצב במגושמות משהו, אבל אחרי שעברנו עם דאנקן את המערבולת הרגשית הזו (כולל סצינה מרגשת במיוחד שבה הוא מתפרק לחלוטין), אז גם החלקים הפחות מוצלחים של הסרט הזה עוברים לי חלק יותר.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “העולם על פי דנקן: הורים וילדים. שני קווים מקבילים.

  1. תודה על הביקורת, ברגע שראיתי את סם רוקוול בטריילר ברור לי שאראה אותו- שחקן מדהים
    עדיין כיף לקרוא ביקורות חיוביות עליו- שלא רק אני חושבת ככה:)

  2. סאם רוקוול – אכן מהטובים בעולם כיום.
    אה מה מה- לא מציל את הסרט המעצבן, פסימי ומטופש הזה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s