מי מפחד מהזאב הרע: נקמת ילדה קטנה. מצחיק.

לא יעזור. עם כל הרצון הטוב, אני פשוט לא מתחבר לקולנוע של אהרון קשלס ושל נבות פפושדו.

"כלבת" היה הסרט הראשון שכתבתי עליו במסגרת הבלוג הזה. שם הרגשתי שהחבר'ה האלו אמנם באים עם רצון לנער את הקולנוע הישראלי מהקיבעון שלו על דרמות משפחתיות, עדיף פוליטיות, אבל לא מצאתי שם משהו מגובש במקום. "מי מפחד מהזאב הרע" הוא כבר סיפור אחר. הוא כבר הרבה יותר טוב, הרבה יותר מגובש סגנונית, אבל גם כאן זה לא סרט טוב מספיק לטעמי.

יש ל"מי מפחד מהזאב הרע" בעיה אחת מרכזית בעיניי: מדובר במותחן נקמה אכזרי. אבל המותחן הזה לא מותח. הוא מעדיף את הגישה ההומוריסטית. והוא לא רע בזה. אבל מכיוון שלא מדובר על קומדיה בהצהרה, אלא על סרט מתח-נקמה בידורי, שני האלמנטים היו צריכים להיות משולבים כאן. הבידורי עובד. המתח לא.

ילדה קטנה הולכת לאיבוד. כשהיא נמצאת, היא כבר מתה, וראשה נערף. חשוד נמצא ומעונה כדי שיגלה היכן הוא קבר את הראש. כיצד מצאו את החשוד, למה דווקא אותו, מה בדיוק ההוכחות שיש למשטרה נגדו – כל אלו חסרים בסרט. פשוט אין. כשהחשוד אומר לכל אורך הסרט שזה לא הוא – אין לי, כצופה, שום דרך להתייחס לכך. אין לי שום מידע על איפה הוא היה ומה הוא עשה כשקרה המקרה. איך הגיעו אליו, ולמה כולם משוכנעים שזה הוא.

ואז חוטף אותו אבי הילדה שנרצחה ומבצע בו מעשי נקמה משלו. והחשוד ממשיך לטעון שזה לא הוא. כמעט כולם עושים כאן עבודת משחק נהדרת – צחי גראד כאבי הילדה הוא מקפיא דם באכזריות שלו וגם משעשע מאוד בעת ובעונה אחת. ליאור אשכנזי מזכיר לי את מה שכבר הספקתי לשכוח – שהוא שחקן מעולה, כאן כשוטר שנקלע לזירת האירוע שלא בטובתו, ומנסה לגשר על הגישות (האכזרית וההומוריסטית). וגם דב'לה גליקמן חוזר מהכפור, ושומר גם הוא על איזון מדויק בין אכזריות להומור.

אבל דווקא השחקן הראשי, החשוד המרכזי, דווקא הוא להמשיך לקרוא