מי מפחד מהזאב הרע: נקמת ילדה קטנה. מצחיק.

לא יעזור. עם כל הרצון הטוב, אני פשוט לא מתחבר לקולנוע של אהרון קשלס ושל נבות פפושדו.

"כלבת" היה הסרט הראשון שכתבתי עליו במסגרת הבלוג הזה. שם הרגשתי שהחבר'ה האלו אמנם באים עם רצון לנער את הקולנוע הישראלי מהקיבעון שלו על דרמות משפחתיות, עדיף פוליטיות, אבל לא מצאתי שם משהו מגובש במקום. "מי מפחד מהזאב הרע" הוא כבר סיפור אחר. הוא כבר הרבה יותר טוב, הרבה יותר מגובש סגנונית, אבל גם כאן זה לא סרט טוב מספיק לטעמי.

יש ל"מי מפחד מהזאב הרע" בעיה אחת מרכזית בעיניי: מדובר במותחן נקמה אכזרי. אבל המותחן הזה לא מותח. הוא מעדיף את הגישה ההומוריסטית. והוא לא רע בזה. אבל מכיוון שלא מדובר על קומדיה בהצהרה, אלא על סרט מתח-נקמה בידורי, שני האלמנטים היו צריכים להיות משולבים כאן. הבידורי עובד. המתח לא.

ילדה קטנה הולכת לאיבוד. כשהיא נמצאת, היא כבר מתה, וראשה נערף. חשוד נמצא ומעונה כדי שיגלה היכן הוא קבר את הראש. כיצד מצאו את החשוד, למה דווקא אותו, מה בדיוק ההוכחות שיש למשטרה נגדו – כל אלו חסרים בסרט. פשוט אין. כשהחשוד אומר לכל אורך הסרט שזה לא הוא – אין לי, כצופה, שום דרך להתייחס לכך. אין לי שום מידע על איפה הוא היה ומה הוא עשה כשקרה המקרה. איך הגיעו אליו, ולמה כולם משוכנעים שזה הוא.

ואז חוטף אותו אבי הילדה שנרצחה ומבצע בו מעשי נקמה משלו. והחשוד ממשיך לטעון שזה לא הוא. כמעט כולם עושים כאן עבודת משחק נהדרת – צחי גראד כאבי הילדה הוא מקפיא דם באכזריות שלו וגם משעשע מאוד בעת ובעונה אחת. ליאור אשכנזי מזכיר לי את מה שכבר הספקתי לשכוח – שהוא שחקן מעולה, כאן כשוטר שנקלע לזירת האירוע שלא בטובתו, ומנסה לגשר על הגישות (האכזרית וההומוריסטית). וגם דב'לה גליקמן חוזר מהכפור, ושומר גם הוא על איזון מדויק בין אכזריות להומור.

אבל דווקא השחקן הראשי, החשוד המרכזי, דווקא הוא מקלקל לי את הכל. במהלך הסרט הוא עובר עינויים. אבל רותם קינן, שחקן שכבר ראיתי אותו בסרטים אחרים, ומאוד התרשמתי מהיכולות שלו, דווקא כאן הגוף שלו לא כל כך מגיב לאיזון הנדרש בין האימה והכאב של אדם שציפוניו נשלפות מגופו ואצבעותיו נשברות – ובין השקט של פסיכופט שאולי אנס ורצח ילדה. ומכיוון שגם סיפור הדמות שלו חסר מהתסריט, כל החלק הפסיכי של הסרט מתמסמס, ואנו נותרים רק עם מעין חגיגת עינויים קולנועית.

רותם קינן מפחד מהזאב הרע. או שלא.

רותם קינן מפחד מהזאב הרע. או שלא.

והחגיגה הזו אמנם עשויה טוב, אבל בדיעבד גם משאירה לי טעם לוואי. האם אני באמת נהנה לראות עינויים בקולנוע? אני לא בטוח. אולי רק אם זה נדרש מהסיטואציה – בסרטים של האנקה, או בסרטים קוריאנים, בהם המתח והאימה משולבים. כאן זה חסר.

גיורא ביח מצלם את הסרט נפלא, עם הרבה שוטים בתנועה רצופה ומרהיבה, אבל המוסיקה של חיים אילפמן מחרבת לי את עור התוף. כמו ב"הערת שוליים" של יוסף סידר, המוסיקה משתלטת בלא מעט רגעים על הסרט, מפריעה לזרימה של הסרט במקום לתמוך בו.

ואם ב"כלבת" הרגשתי שאין שם שום דבר ישראלי, כאן כבר יש גם כמה סצינות ישראליות למהדרין (בעיקר אלו עם קייס נאשף), ועדיין יש משהו לא תפור כמו שצריך לטעמי ב"מי מפחד מהזאב הרע". מדובר בסרט מאוד מרשים, אבל האפקט שלו מתפוגג מהר מאוד, מכיוון שהוא לכל היותר בידור לא רע, אבל במשקל נוצה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “מי מפחד מהזאב הרע: נקמת ילדה קטנה. מצחיק.

  1. כל הכבוד על היושרה והכנות. ביקורת קולחת ועניינית. המדויקת ביותר שקראתי על הסרט הזה עד כה. הרשה לי להוסיף שזה לעתים הרגיש כמו סרט שממש מתבייש במקום שממנו הוא מגיע (ישראל) ואותו הוא מתיימר לייצג. כל האלמנטים בסרט הזה החל מהכותרות באנגלית ועד העיצוב (כיתת הלימוד, המרתף והבקתה נראים כאילו יובאו לכאן מסט אמריקאי), עיצוב הדיאלוגים, הלבוש ואפילו התסרוקות זה הכל שאול ממקומות אחרים ומסרטים שמתרחשים במקומות אחרים. כשלעצמו אין עם זה בעיה אם זה בא לשרת משהו בסרט. אבל בסרט הזה זה נשאר בגדר החלטה סגנונית לא מנומקת, מכיוון שנראה שלסרט כן יש יומרה להציג סוג של ישראליות (שימוש פה ושם בהקשרים מקומיים ובבדיחות עממיות, הדמויות דוברות את השפה העברית, למכוניות לוחיות צהובות ולשוטרים מדי משטרה ישראלית). וזה כבר מעיד על בעיית זהות חמורה, ובעניי זה בעיקר מרגיש מזויף ופרובינציאלי. ערבי על סוס.. נו בחייאת עבוקי..

  2. ההסבר לכך שהמורה חשוד, בתחילת הסרט המפקד מציין שאחת הילדות זיהתה אותו וראתה אותו בסביבת זירת הפשע. אולי זה לא כל כך ברור, אבל זה בסרט…

  3. זה שראו אותו בסביבה מצד אחד זה ממש לא מספיק בכדי שמר שוטר יעשה את מה שהוא עושה מצד שני זה לא מסמן אותו כרוצח מתועב. מעבר לכך זה יוצר בעיית הזדהות קשה. עם מי עלי להזדהות בסרט הזה? עם שוטר פסיכי שנפל על איזה מישהו ללא סיבה ברורה (יש מהלך מסורבל בסרט עם סרטון שמצלם אותו מכה את החשוד שאמור להסביר למה הוא מקבל אישור מהמפקד לפעול לבד – לא אמין ומיותר) עם מישהו שהוא אולי רוצח מתועב ורוב הזמן הוא סתם אנמי ומעצבן? עם אבא פסיכופט בעל היסטוריה משפחתית בעייתית שנראה שהדבר האחרון שבאמת אכפת לו ממנו זה ילדתו המתה (מרומז אפילו שהוא מענה את האיש עבור אשתו). זו הסיבה העיקרית שהסרט הזה כלל לא מותח או מפחיד, אין לי על מי לפחד בסרט כי אני לא מזדה עם שום פחד או רגש אצל אף אחת מהדמויות.

  4. מכיל סוג של ספויילר:
    כמה שנהנתי והייתי מתוח במהלך הצפייה, הצרה הכי רצינית של הסרט היא שלמחרת ניסיתי להיזכר מה קרה שם בסוף ואני פשוט לא זוכר. שוב, הסרט מצולם נפלא, משוחק טוב ויש שם כמה סצנות חזקות – אבל אם אני לחלוטין לא זוכר מה היה בסוף, זאת הוכחה שהסרט אינו מותיר חותם ושרירותי מדי.
    ועדיין זה סרט הרבה הרבה יותר טוב מ"כלבת" וטוב לקרוא סוף סוף ביקורת שלא משתפכת על הסרט – ישנן ביקורות מהללות במקומות אחרים, שאני פשוט לא מבין אם אני והמבקרים ראינו את אותו סרט.

  5. פס הקול המופתי והאירופאי ברוחו של אילפמן הוא הדבר היחיד הטוב בסרט המזעזע הזה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s