גלוריה: Desireless

ורק בסוף הבנתי לאן נפלתי.

בן אדם אחד עומד מאחורי ההתעוררות של הקולנוע הצ'יליאני בשנים האחרונות. קוראים לו פאבלו לאראין. בפסטיבלים מאוד אוהבים אותו. "לא", שהוא ביים, היה אחד הסרטים המעוטרים בעולם בשנה שעברה (והוא אפילו היה מועמד לאוסקר). בסופו של דבר זה היה סרט מעצבן. גם סרט קודם של לאראין יצא מתוך חקירה פוליטית של העבר של צ'ילה, וגם הוא היה בוטה, חסר רגישות (קרא לו "טוני מאנרו").

ל"גלוריה" אין קשר לפאבלו לאראין. מלבד העובדה שהוא הפיק את הסרט הזה. אני מניח שהוא היה זה שגם דחף להכללתה של סצינה אחת באמצע הסרט שבה גלוריה וחבריה מדסקסים עניינים פוליטיים. סצינה תלושה, לא קשורה לשום דבר, מיותרת. אבל זו הצרה הכי קטנה של הסרט.

כמו סרטיו של לאראין, גם "גלוריה" הוא סרט חסר רגישות. או אולי יותר נכון לומר: הוא סרט חסר. לא מדובר בסרט בוטה במיוחד (למרות שיש בו סצינות סקס וגם קצת עירום של הגיבורה, אישה לא צעירה כבת 60). אבל הוא יותר סרט אנמי. וסרט כזה, שהיה צריך להיות רגיש במיוחד לתשוקותיה של אישה בגיל השלישי, "גלוריה" הוא סרט חסר תשוקה על תשוקה.

תשוקותיה של אשה מבוגרת. "גלוריה"

תשוקותיה של אשה מבוגרת. "גלוריה"

גלוריה היא אישה גרושה. ילדיה גדלו ופרחו מן הקן. והיא עדיין משחקת במגרש הפנויים-פנויות. היא יוצאת מדי פעם לרקוד במועדון המקומי. מחפשת לעצמה בידור ושחרור, ואולי גם גבר חדש. שם היא פוגשת אותו, את אותו אחד שיהיה נשוא האהבה המרכזי של הסרט. כמה ריקודים, כמה מילים, והופ…במיטה. אני ממש ש להמשיך לקרוא