גלוריה: Desireless

ורק בסוף הבנתי לאן נפלתי.

בן אדם אחד עומד מאחורי ההתעוררות של הקולנוע הצ'יליאני בשנים האחרונות. קוראים לו פאבלו לאראין. בפסטיבלים מאוד אוהבים אותו. "לא", שהוא ביים, היה אחד הסרטים המעוטרים בעולם בשנה שעברה (והוא אפילו היה מועמד לאוסקר). בסופו של דבר זה היה סרט מעצבן. גם סרט קודם של לאראין יצא מתוך חקירה פוליטית של העבר של צ'ילה, וגם הוא היה בוטה, חסר רגישות (קרא לו "טוני מאנרו").

ל"גלוריה" אין קשר לפאבלו לאראין. מלבד העובדה שהוא הפיק את הסרט הזה. אני מניח שהוא היה זה שגם דחף להכללתה של סצינה אחת באמצע הסרט שבה גלוריה וחבריה מדסקסים עניינים פוליטיים. סצינה תלושה, לא קשורה לשום דבר, מיותרת. אבל זו הצרה הכי קטנה של הסרט.

כמו סרטיו של לאראין, גם "גלוריה" הוא סרט חסר רגישות. או אולי יותר נכון לומר: הוא סרט חסר. לא מדובר בסרט בוטה במיוחד (למרות שיש בו סצינות סקס וגם קצת עירום של הגיבורה, אישה לא צעירה כבת 60). אבל הוא יותר סרט אנמי. וסרט כזה, שהיה צריך להיות רגיש במיוחד לתשוקותיה של אישה בגיל השלישי, "גלוריה" הוא סרט חסר תשוקה על תשוקה.

תשוקותיה של אשה מבוגרת. "גלוריה"

תשוקותיה של אשה מבוגרת. "גלוריה"

גלוריה היא אישה גרושה. ילדיה גדלו ופרחו מן הקן. והיא עדיין משחקת במגרש הפנויים-פנויות. היא יוצאת מדי פעם לרקוד במועדון המקומי. מחפשת לעצמה בידור ושחרור, ואולי גם גבר חדש. שם היא פוגשת אותו, את אותו אחד שיהיה נשוא האהבה המרכזי של הסרט. כמה ריקודים, כמה מילים, והופ…במיטה. אני ממש שונא את הקטעים האלו בסרטים. הרי עד שהם הגיעו למיטה קרו עוד כמה דברים. הם אמרו עוד כמה דברים אחד לשני. ואם מדובר בסיפור אהבה, אלו דברים חשובים מאוד. אלו הם רגעי ההיכרות הראשונים. רגעים קריטיים בהתפתחות הסיפור. ודווקא עליהם מוותרים לא פעם, כדי להגיע למה שמעניין את הצופים – הסקס. ומצד שני, אלו הם אנשים מבוגרים. זה עלול להיות בוטה מדי. אז יש כאן כמה סצינות סקס, אבל הן קצרות.

הבמאי של "גלוריה" לא ממש הצליח להעביר את הרגש בסיפור, אז הוא משתמש בעזרים חיצוניים: כמה וכמה פעמים בסרט גלוריה נוהגת ברכב. השיר שמתנגן ברדיו הוא השיר שאמור לספר לנו על מצב רוחה. למיטב זכרוני אין בסרט ולו לרגע מוסיקת Score, מוסיקה שנכתבה במיוחד לסרט הזה. יש כאן שימוש חסר דמיון ורגישות בעזר חיצוני מסכן, כי לא השחקנית ולא הבימוי או הצילום מצליחים להעביר את הרגשות של הדמות הראשית. ויותר מזה, יש כמה פעמים בסרט שבהן מתנגן שיר אחד מוכר במלואו. פעם אחת, באמצעו, זהו "גשמי מרץ" ("והגשם יבוא" בגרסה העברית שלו) של אנטוניו קרלוס ז'ובים, במה שנראה כמו נסיון עלוב לחקות את אותו קטע נפלא מתוך "דבר אליה" של אלמודובר (שם זה שיר דרום אמריקאי אחר), ועוד קטע אחד בסוף הסרט, עם השיר "גלוריה" (הגרסה הספרדית של השיר האיטלקי במקור). יש משהו מאוד חסר דמיון בדרך שבה הסרט מתייחס ליצירות קיימות.

וכך הסרט ממשיך לעקוב אחרי התפתחות הרומן בין שני האנשים המבוגרים האלו. והכל באיטיות. והכל באדישות.

השחקנים האלו, נדמה שהם לא מקשיבים אחד לשני. נדמה שהם שם כדי לומר את הטקסט שלהם, ללא קשר למה שהאחר אומר. יש מעין פאוזה משונה אחרי כל משפט. אף אחד כמעט לא מגיב לשני. לכאורה הטקסט כתוב כשיחה, אבל בעצם כל אחד נמצא שם כדי להגיד את הטקסט שלו, לעשות את העבודה שלו. וכך מרגיש לי הסרט: חסר חיים, לא אמין, לא מעניין.

חבל, כי היתה כאן אפשרות ליצור סרט מלא על החיים בגיל השלישי. מה שנותר על הבד הוא מעין העתק חיוור של הכוונות.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s