בעיניים של מייזי: ילדה בעולם של מבוגרים

לקח לי זמן להתאהב בסרט הזה. לקל לי זמן להסתנכרן לאסטרטגיית הבימוי שלו. שלא כצפוי, זה דווקא סרט מאוד אינטלגנטי, שלא לוחץ בכוח. הרי היתה לו את האפשרות להפוך לסוחט דמעות נצלני. לסרט שאנשים יבכו בו מהדקה הראשונה ועד האחרונה. אני מצאתי את "בעיניים של מייזי" מרגש מאוד דווקא בגלל שהוא נמנע.

רסיסי סצינות. חלקיקי משפטים. זה המידע שאנחנו מקבלים בסרט. "בעיניים של מייזי" הוא סיפור המסופר כולו דרך העיניים של הגיבורה, הילדה הקטנה מייזי. נדמה לי שאין ולו סצינה אחת בסרט שהיא לא נוכחת בה. אנו רואים רק את מה שהיא רואה. שומעים רק את מה שהיא שומעת. ולכן אנחנו לא ממש יודעים על מה בדיוק ההורים שלה מתווכחים. היא מתעוררת בלילה למשמע צעקות, ואנחנו איתה. היא הולכת למטבח, ואנחנו איתה. היא שומעת את אמצעו של הויכוח, לא כל כך מבינה למה אבא ואמא רבים. וגם אנחנו. אז היא מרגישה נבוכה, וחוזרת למיטה. ואנחנו איתה.

זה לא ממש משנה למה ההורים רבים. זה לא ממש משנה למה כל פעם מישהו אחר דואג למייזי. אבל זה שובר את הלב לראות את הילדה החמודה הזו, הרגישה הזו, הנבונה הזו – זה שובר את הלב לראות אותה נזרקת מאדם לאדם כאילו היא כדור פינג פונג. המבוגרים מעבירים מאחד לשני את האחריות על מייזי הקטנה, כי למבוגרים יש מחויבויות. עבודה, קריירה. אז המחויבות הכי גדולה, לדאוג ולגדל את הילדה הזו – המחויבות הזו נזנחת. ולפעמים הם פשוט שוכחים. יש כל כך הרבה דברים לדאוג להם בעולם האינטרנטי של היום, כל כך הרבה דברים לעשות, עד שלדאוג לאסוף את הילדה מהגן, פרט קטן ושולי שכזה, זה נשכח מהם. ואז הם מתחילים להאשים האחד את השני. והילדה, שלא כל כך מבינה על מה כל הצעקות, הילדה הזו באמצע.

ילדה בעולם של מבוגרים. מתוך "בעיניים של מייזי"

ילדה בעולם של מבוגרים. מתוך "בעיניים של מייזי"

"בעיניים של מייזי" נצמד לצד היחיד בסיפור שהוא הקורבן. כולם אוהבים אותה, כולם מחבקים אותה, משחקים איתה, דואגים לה. אבל כולם דואגים קודם כל לעצמם. וכולם כל הזמן מבקשים סליחה. אני חושב ששתי המילים שחוזרות שוב ושוב (ושוב ושוב) בסרט הן I'm sorry. את יודעת שאני אוהב אותך, אבל…

שלא כמו בסרט אחר שעסק בגירושין מלפני כעשור, "חיים בין השורות" (The squid and the whale במקור), "בעיניים של מייזי" הוא סרט רגיש מאוד לתודעה הילדותית. הסרט ההוא, של נוח באומבך, שאמנם זכה לביקורות מצוינות, היה לי מאוד קשה לצפייה. זה היה כמו לשתות חומצה. זה היה סרט שבא מנקודת מבט מבוגרת וכועסת מאוד. וכך ההורים שם היו בלתי נסבלים, אנוכיים ופשוט רעים. ב"עיניים של מייזי" אין אנשים רעים. היא יודעת שהם אוהבים אותה, אבל היא קטנה מדי, וידה קצרה מלהושיע. הסרט הזה נמנע משיפוטיות. כל המבוגרים בסרט, כולם כאן הן דמויות עגולות. דמויות שמצד אחד באמת דואגות ואוהבות את הילדה, אבל מצד שני, בעולם האינטרנטי והמתוכנת של היום, הם פשוט חייבים לדאוג להרבה דברים אחרים, וסדר העדיפויות שלהם נדפק. וזו המעלה הגדולה של הסרט.

והשחקנים, כולם, דואגים ללכת עם הלב הנחמץ. ג'וליאן מור, בתפקיד האמא זמרת הרוק הקרייריסטית, מרגשת גם כשהיא קנאית עם רעל בעיניים. וזו היכולת הזו של מור להציג את הדואליות של הדמות שלה, זאת היכולת הזו שהופכת את הסצינה האחרונה שלה עם הילדה למרגשת כל כך. סטיב קוגן בתפקיד האבא משעשע ונעים (כי זה כל מה שהילדה רואה – כשהאבא מגיע, הוא תמיד מביא מתנות ומפנק), אבל גם הוא יודע להיות 'מבוגר' כזה. ג'ואנה ונדרהם רגישה ומרגשת בתור המטפלת, ואלכסנדר סקארסגארד הוא יותר מסתם בחור חתיך. גם הוא רגיש ומרגש.

והילדה. פשוט מופת של יצור נבון, שאולי לא מבין עד הסוף מה קורה, אבל מבין את השורה התחתונה. והילדה הזו מעבירה יותר בשתיקות שלה, במבטים, מאשר במילים. אונטה אפריל, בתפקיד הילדה, היא פשוט הליהוק המושלם.

אז עם ליהוק מדויק, ועם בימוי רגיש וחכם, שמרגש דווקא בגלל שהוא לכאורה כאילו נמנע מלרגש, עם כל זה "בעיניים של מייזי" הוא דרמה נפלאה שתוציא אתכם לרחוב מנגבים את הדמעות וחושבים על הילדים שלכם. סרט מומלץ.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s