הנה נגמר פסטיבל חיפה. הנה אני חוזר לשגרה.
הלוואי שכל סרט בשגרה היה כמו "כנס העתידנים".
————————————————————————————————-
"כנס העתידנים" הוא אחד הפרויקטים שהעולם הכי ציפה להם בשנים האחרונות. והנה, כשהסרט הוקרן השנה בפסטיבל קאן, ההרגשה היתה קצת של אנטי-קליימקס. ראשית הסרט נדחק מהתחרות הראשית אל מסגרת משנה. ואח"כ, כשבאו הביקורות, זה כאילו שהם אמרו: מה, זה הכל? כלומר, כן, זה סרט מרשים, אבל מה לעזאזל הוא רוצה ממני?
ממבט מרחוק הרגשתי שהתגובות לסרט דומות לתגובות שהיו בזמנו ל"סינקדוכה ניו יורק" של צ'ארלי קאופמן. גם אז טענו שהסרט עמוס מדי. מרשים, אבל מאבד את עצמו לדעת. רוג'ר איברט אפילו כתב על "סינקדוכה ניו יורק": "זה סרט שאסור לראות. אלא אם כן כבר ראית אותו". והסרט ההוא, של קאופמן, התברר כיצירת מופת בעיניי. כמובן שאין קשר בין צ'ארלי קאופמן לבין ארי פולמן, אבל ברמה מסוימת אני חושב שיש: כמו באחד הסרטים שקאופמן כתב, "שמש נצחית בראש צלול" (אחד הסרטים שאני הכי אוהב בעולם), גם בכנס העתידנים יש דיון במלחמה בין אדם לבין מכונה. דיון בשאלה האם הטכנולוגיה עוזרת להתפתחות האנושות, או שהיא בעצם משמידה כל שמץ אנושיות שקיים בנו.
שם, ב"שמש נצחית", ג'ים קארי יוצא למסע למחוק את הזכרון העצוב שיש לו מהחברה שעזבה אותו (קייט ווינסלט). באמצע המסע הוא מגלה שיש לו גם כמה זכרונות שמחים, והוא מבקש לעצור הכל. להישאר עם הזכרונות הטובים וגם עם הרעים. אבל המכונה ממשיכה לעבוד, ושאר הסרט הוא משחק שח מט בין המכונות שמבקשות להמשיך למחוק, לבין האדם, שמבקש לנצח את המכונה, להמשיך לחיות כיצור פגוע, אבל גם כיצור שלומד מהטעויות (כי אם הטכנולוגיה שומרת על הכל כל כך מושלם, האנושות לא תתפתח אף פעם). גם סיפור המשנה שיש שם, הנוגע למזכירה (קירסטן דאנסט) ולמדען הראשי (טום ווילקינסון) נוגע לאותו כאב עצום שהטכנולוגיה גורמת. אבל הסרט ההוא של קאופמן נותן איזושהי תקווה. שהאנושות תגבר על המכונה.
מכל הפרסומים והבקרובים שראיתי על הסרט של פולמן, נדמה שמדובר באפוס מרהיב, קצבי, משגע.
מרהיב, משגע
איתן 