כנס העתידנים: אדם מול מכונה

הנה נגמר פסטיבל חיפה. הנה אני חוזר לשגרה.

הלוואי שכל סרט בשגרה היה כמו "כנס העתידנים".

————————————————————————————————-

"כנס העתידנים" הוא אחד הפרויקטים שהעולם הכי ציפה להם בשנים האחרונות. והנה, כשהסרט הוקרן השנה בפסטיבל קאן, ההרגשה היתה קצת של אנטי-קליימקס. ראשית הסרט נדחק מהתחרות הראשית אל מסגרת משנה. ואח"כ, כשבאו הביקורות, זה כאילו שהם אמרו: מה, זה הכל? כלומר, כן, זה סרט מרשים, אבל מה לעזאזל הוא רוצה ממני?

ממבט מרחוק הרגשתי שהתגובות לסרט דומות לתגובות שהיו בזמנו ל"סינקדוכה ניו יורק" של צ'ארלי קאופמן. גם אז טענו שהסרט עמוס מדי. מרשים, אבל מאבד את עצמו לדעת. רוג'ר איברט אפילו כתב על "סינקדוכה ניו יורק": "זה סרט שאסור לראות. אלא אם כן כבר ראית אותו". והסרט ההוא, של קאופמן, התברר כיצירת מופת בעיניי. כמובן שאין קשר בין צ'ארלי קאופמן לבין ארי פולמן, אבל ברמה מסוימת אני חושב שיש: כמו באחד הסרטים שקאופמן כתב, "שמש נצחית בראש צלול" (אחד הסרטים שאני הכי אוהב בעולם), גם בכנס העתידנים יש דיון במלחמה בין אדם לבין מכונה. דיון בשאלה האם הטכנולוגיה עוזרת להתפתחות האנושות, או שהיא בעצם משמידה כל שמץ אנושיות שקיים בנו.

שם, ב"שמש נצחית", ג'ים קארי יוצא למסע למחוק את הזכרון העצוב שיש לו מהחברה שעזבה אותו (קייט ווינסלט). באמצע המסע הוא מגלה שיש לו גם כמה זכרונות שמחים, והוא מבקש לעצור הכל. להישאר עם הזכרונות הטובים וגם עם הרעים. אבל המכונה ממשיכה לעבוד, ושאר הסרט הוא משחק שח מט בין המכונות שמבקשות להמשיך למחוק, לבין האדם, שמבקש לנצח את המכונה, להמשיך לחיות כיצור פגוע, אבל גם כיצור שלומד מהטעויות (כי אם הטכנולוגיה שומרת על הכל כל כך מושלם, האנושות לא תתפתח אף פעם). גם סיפור המשנה שיש שם, הנוגע למזכירה (קירסטן דאנסט) ולמדען הראשי (טום ווילקינסון) נוגע לאותו כאב עצום שהטכנולוגיה גורמת. אבל הסרט ההוא של קאופמן נותן איזושהי תקווה. שהאנושות תגבר על המכונה.

מכל הפרסומים והבקרובים שראיתי על הסרט של פולמן, נדמה שמדובר באפוס מרהיב, קצבי, משגע.

מרהיב, משגע

מרהיב, משגע

מה שלא מספרים לכם, ומה ש להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2013: סיכום

אז בסוף "בית לחם" זכה. והוא גם הסרט שייצג אותנו באוסקר. והוא גם יצא ממש עכשיו למסכים. ומהמקום שבו אני נמצא, המקום שבו אין לי מספרים, אבל כן יש לי קצת מדד לבדוק את הדופק, הימים הראשונים של הסרט הזה על המסכים ממלאים את האולמות. ומהמקום שבו אני נמצא אני גם מעריך של"בית לחם" יש גם סיכוי לא רע באוסקר. אז כאילו שהכל בסדר. השיטה עובדת. "בית לחם" הוא סרט שהגיע משום מקום. הקרנות האקדמיה התחילו את הבאז. ואז הוא התקבל לפסטיבל ונציה. ולטלורייד. ולטורונטו. והבאז התגבר. והזכיה בונציה. והמכירות לחו"ל. והזכיה בחיפה. והזכיה באופיר. הכל בסדר.

לך תסביר עכשיו שהכל דפוק. המקרה של "בית לחם" הוא היוצא מן הכלל שלא מעיד על הכלל. ואם הסרט לא היה מתקבל לונציה? ואם הוא לא היה מתקבל לטלורייד, שהוא פסטיבל סופר-בררן? מי היה זוכה?

ראשית צריכים לומר: "בית לחם" הוא סרט טוב. מאוד אפילו. אבל האם הוא הכי טוב של השנה? או שהזכיה שלו היא עדות לכך שאנחנו רוצים אוסקר. מאוד רוצים. אוסקר. והסרט הכי חם בשוק הוא "בית לחם". אז בוא נשלח אותו. גם אם יש סרט יותר טוב. אם "בית לחם" לא היה מקבל את כל תשומת הלב שהוא קיבל בחו"ל, ואם הכל לא היה בא בטיימינג כזה מושלם (וכאן צריך להוריד את הכובע בפני היחצ"נים שלו, שעשו עבודה מדויקת, ודחפו את הסרט שלהם בכל הכוח, למקומות הנכונים ובזמן הנכון) – אם הכל לא היה נופל בדיוק במקום, האם גם אז "בית לחם" היה זוכה?

אני לא בטוח. אני לא ממש מבין איך "מי מפחד מהזאב הרע" קיבל כל כך הרבה מועמדויות (ובסופו של דבר גם פרסים), ועדיין הוא לא היה אפילו מועמד לפרס הסרט. ואני עדיין לא מבין מה קורה עם "מקום בגן עדן". סרט נפלא בעיניי, שחברי האקדמיה החליטו לתת לו 10 מועמדויות, אף אחת מהן לא היתה על הסרט, ובכל הקטגוריות הוא הפסיד.

ומה קורה עם "שש פעמים"? אם לא היתה את כל ההילולה סביב "בית לחם", אולי הוא היה זוכה? עם כל האהבה שלי לסרט, אני לא בטוח ש"שש פעמים" הוא אוסקר מטיריאל. זה סרט קשה מדי. בוטה מדי. אני לא בטוח שחברי האקדמיה האמריקאית יכולים להתמודד עם חומר כזה. אולי היה כדאי לתת את פרס הסרט, השחקנית, התסריט (ועוד כמה פרסים) ל"שש פעמים", ולשלוח את "בית לחם" לאוסקר. לי זה נשמע הגיוני לגמרי. ואם "שש פעמים" היה זוכה, זה גם מה שהיה קורה. כי "שש פעמים" עדיין לא הופץ (וגם זה לא ברור. לך תסביר לכל העולם למה אני עמדתי אתמול בסלון שלי ומחאתי כפיים לסיוון לוי על הזכייה המרגשת שלה על התפקיד הנפלא שהיא עשתה. הרי כמעט אף אחד בארץ עדיין לא ראה את הסרט הזה).

אבל אחרי כל זה, הכלבים נובחים והשיירה עוברת. הכל בסדר. עד הסקנדל הבא. ממש מעבר לפינה. אז בינתיים סיכום קטן של מה שהיה אתמול:

הטקס, כהרגלו, צלע. ירון ברובינסקי כהרגלו השתדל מאוד. אבל החומר שכתבו לו לא היה מוצלח. למעשה, היחידים שהצחיקו אותי, אבל ממש הצחיקו אותי, היו מוני מושונוב ודב'לה גליקמן. זה גם היה חומר טוב, וגם ביצוע מושלם, ואפילו מרגש (החזרה הפצפונת לימי זהו-זה, שחזור הכימיה הנפלאה הזו בין מושונוב לבראבא גליקמן העלו גם געגוע גדול). כל השאר היה יבש. ויש גם את העניין עם הזכיות בזמן הפסקות פרסומות. בושה. גם למעצבי תלבושות מגיע את הכבוד לקבל פרס בשידור חי. מעליב. ופוליטיקאים שעולים על הבמה. מיותר ומביך. ועוד כמה וכמה תלונות.

והפרסים. להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2013: חטיפה בלב ים

כשהתפרסמה תכניית הפסטיבל הרגשתי אכזבה מסוימת. לא מעט סרטים ששמעתי וקראתי עליהם, סרטים שהוקרנו בפסטיבלים בחו"ל או סרטים שהיו מועמדים לפרסי אקדמיה במדינות המוצא שלהם, לא מעט סרטים שסיקרנו אותי לא הגיעו לחיפה. במקומם אוצרי הפסטיבל הביאו סרטי מפיצים (סרטים שעומדים לצאת בקרוב למסכים, או שכבר יצאו) ו/או סרטים עלומי שם. הסרט היחיד שהעלה לי את מפלס ההתרגשות היה "חטיפה בלב ים", זוכה פרס האקדמיה הדנית השנה.

ובסופו של דבר, 19 סרטים לאחר מכן, אני חייב להודות: אוצרי פסטיבל חיפה דווקא עשו עבודה מצוינת. היו לי כמה הפתעות טובות מאוד שהגיעו ממקומות לא צפויים (אהבתי במיוחד את "של" הסקוטי, ואת "דבש" האיטלקי). ודווקא הסרט שחיכיתי לו כל כך, שאותו השארתי לסוף (כדי להשאיר לי טעם טוב), דוקא הוא איכזב אותי קשות.

"חטיפה בלב ים" הוא סרט על, ובכן, חטיפה. בלב ים. יש בו בעיקר מעין משחק שח מט בין החוטפים לבין חברת האם. המשא ומתן ביניהם הוא עיקר הסרט. אבל הבמאי עושה כאן כמה טעויות. בכלל, נדמה לי שהבמאי מתרחק מכל אלמנט דרמטי. כאילו הוא בכוח נמנע מלרגש, מלסחוף אותי אל תוך הסיפור. וכך הסרט הופך להיות אנמי למדי.

לאחר שתי סצינות קצרות, המציגות את הדמויות (הטבח של הספינה מצד אחד, ואת המנכ"ל המעונב והגאוותן של החברה בדנמרק בצד השני) אנו מיד עוברים אל תוך המשא-ומתן. אין בסרט אין סצינת ההשתלטות. אין . הסצינה שאמורה להתניע את כל הסיפור, היא פשוט לא נמצאת כאן. פשוט אומרים לנו שזה קרה. אבל זה לא נמצא בסרט. כאילו מדובר כאן בסרט דל תקציב. כאילו לא היה כסף לצלם סצינת קרב קצרה עם רובים ויריות. אה, יריות. כל פעם שכבר יש יריה בסרט (אחת מהן, חשובה, ממש בסוף) – לא מראים את זה. הבמאי החליט שהוא נמנע בכוח מדרמה. שהוא עושה סרט יבש.

גם בצד הדני, כשהמנכ"ל צריך לבשר בשורות רעות, הוא נכנס לחדר עם מי-שזה-לא-יהיה, ואומר לו משהו. מה הוא אומר לו, ואיך ההוא מגיב – לא ידוע. הבמאי החליט להעמיד את המצלמה מחוץ לחדר ולהוריד את הווליום. הבמאי החליט שהוא נמנע בכוח מדרמה. שהוא עושה סרט יבש.

זה המנכ"ל. סרט יבש, "חטיפה בלב ים"

זה המנכ"ל. סרט יבש, "חטיפה בלב ים"

אבל הכי מרגיז – אני מעריך ש להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2013: 15 שנה ועוד יום

לא תכננתי להיכנס לסרט הזה, אבל נפתח לי חלון עד הסרט הבא, ופתאום גם למדתי שזהו הסרט שספרד שולחת השנה לאוסקר, אז נכנסתי.

זה די ברור לי למה הספרדים שולחים את הסרט הזה לאוסקר. זה סרט מתחנף. זה סרט נוסחתי. זה סרט שכאילו בנוי לפי הספר. ולכן הוא גם כל כך ניכר אותי. "15 שנה ועוד יום" כל כך מתנחמד שזה דחה אותי.

בחור צעיר בן 14 הוא עושה צרות מקצועי. הוא מורחק מבית הספר, ואימו, המגדלת אותו לבד, אובדת עצות. היא שולחת אותו אל אביה, גמלאי צבא קשוח, כדי שיכניס בו קצת משמעת. אבל גם הוא ניצב תמה למראה חוסר האכפתיות המוחלט של הבחור. עד שקורה משהו פטאלי, ומסתם מעשי קונדס הכל הופך למשהו פלילי שגם עולה בחיי אדם.

הבעיה בסרט הזה היא שהכל בנוי עם פינות מעוגלות. מוחלק ומעובד כדי שיהיה קל לעיכול. המוסיקה נכנסת בדיוק כמו שכתוב בספר. נגיעות פסנתר קלות, ואז העלאת הווליום של כלי המיתר. כדי שתדעו מתי להתרגש. וגם התסריט לא קיצוני מדי. כדי לא להרתיע. הבחור הצעיר הזה כל כך מנותק, כל כך כועס על כל העולם, אבל אין בסרט אף מקרה קיצוני שיסביר למה הוא ככה. יש רק כמה מעשי קונדס של נערים. לא משהו שבאמת יסביר את המצב. לא משהו שילך לקיצון.

היחידה שבאמת הזיזה לי משהו בסרט הזה היא מריבל ורדו.

מריבל ורדו הנהדרת ב"15 שנה ועוד יום"

מריבל ורדו הנהדרת ב "15 שנה ועוד יום"

השחקנית הזו להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2013: מאושר לאימוץ

דוקומנטרי באנימציה. בערך. זה עדיין לא כזה נפוץ. והשילוב הזה תמיד מעניין. בערך.

באחד ממוספי החג האחרונים של "הארץ" נכתב על מחקר שאיזשהו דוקטור עושה בבית ספר בישראל. הוא רק 'זבוב על הקיר', והמסקנות שלו מעניינות. הנוער בארץ עדיין אמון, גם במאה ה-21, על חלוקה עדתית לאשכנזים וספרדים. זה מדהים למדי לקרוא את זה. במהלך הצפיה ב"מאושר לאימוץ" עלו בי זכרונות מהקריאה על זה בישראל. גם בבלגיה הנוער מאוד מתרכז בשיוך עדתי. כאן מדובר בילד קוריאני מאומץ למשפחה בלגית המנסה להסתגל לסביבה זרה, שבהתאמה מנסה להסתגל לזר שבתוכה.

"מאושר לאימוץ" הוא סרט דוקומנטרי. בערך. הוא יוצא מתוך סיפורו של יונג, אדם בן 44, בלגי ממוצא קוריאני. כשהיה בן 4 נלקח מאימו הקוריאנית אל בית יתומים בארה"ב. לאחר תקופה קצרה הוא עבר למשפחה אומנת בבלגיה, שם גדל כל חייו. הוא שכח קוריאנית, ודובר צרפתית שוטפת. ועדיין, בגלל מראהו השונה, הוא תמיד נחשב אחר. היחס אליו היה כאל שווה, אבל ברגעים רגשיים קיצוניים זה תמיד היה יוצא איכשהו. למשל, כשאימו (המאמצת) היתה מתרגזת, בשיא הכעס לפעמים נפלט משהו כמו: 'ככה הם הקוריאנים', או 'זה בגלל שאתה מאומץ ומלוכסן עיניים שאתה ככה'. גיבור הסרט גדל והפך לאומן קומיקס, ובגיל 44 הוא חוזר לראשונה לקוריאה. זוהי נקודת המוצא של הסרט.

יונג ואחותו בלגית. מתוך "מאושר לאימוץ"

יונג ואחותו בלגית. מתוך "מאושר לאימוץ"

וזוהי גם הנקודה החלשה שלו. תסריטאית ניתן להבחין ש להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2013: ליילה פורי

ואחרי יום של הפסקה מהפסטיבל חזרתי לחיפה מלא מרץ ועזוז לעוד יום של סרטים מרתקים. וכבר הסרט הראשון של היום עייף אותי.

"ליילה פורי" מגיע מדרום אפריקה. אשה שחורה, אם חד הורית, מתקבלת לעבודה בחברה שמספקת שירותי בדיקה במכונות אמת לכל דורש. המשימה הראשונה שלה היא לנסוע לקזינו הנמצא בעיר אחרת, ולבצע, לבקשת מנהל הקזינו, בדיקות אמינות לאנשים המבקשים לעבוד שם. הדרך לקזינו ארוכה ומתמשכת אל תוך הלילה, ובדרך דורסת האישה אדם. היא מנסה לטפל בו, אבל בסופו של דבר היא נוטשת אותו. פגע וברח. ביום שלאחר מכן, הראיון הראשון שלה עם בחור שמבקש לעבוד בקזינו.

הו! מסתבר שהוא הבן של אותו אדם שהיא דרסה, והשאלה למשך כל הסרט היא מתי זה כבר יתפוצץ.

הו! מתחיל ביניהם רומן.

כן, ההסתברויות בסרט הן הסתברויות קולנועיות, לא כל כך מציאותיות, וזה מאוד פוגם באפקט הדרמטי. אבל יותר מכך, להמשיך לקרוא

בית לחם: המציאות כאן היא לא שחור ולבן

אני מעריך שאני יודע מה אתם חושבים. 'עוד סרט שמאלני', 'עוד פעם יורים ובוכים'…

זה לא ככה. "בית לחם" הוא לא סרט שבא להתלונן על המצב. למעשה אני לא ממש בטוח מה האג'נדה הפוליטית שלו. יש באמצע הסרט סצינה מאוד ארוכה של תפיסת מבוקש. זוהי סצינה קולנועית אדירה, מבוימת כמו סרט מתח פעולה מקצועי לכל דבר. העריכה בה מצוינת, יודעת להגביר קצב ככל שהאקשן מתגבר; עריכת הפס קול והשימוש במוסיקה מוסיפים המון. יש המון זועם בחוץ, זורק אבנים, ויש מבוקש בפנים שצריך למצוא. יש פעולה צה"לית ממוקדת מרתקת.

ויש רגעי התעלות כשאני יושב בקהל. אני אפילו קצת כועס על עצמי על השמחה שיש בי למראה הסצינה הזו. האם גם בי שוכנת חיה צמאת דם?

והסרט הזה אמביוולנטי ביחס שלו למפה הפוליטית. במרכזו יש יחסי אב-בן בין סוכן שב"כ (צחי הלוי בהופעה מרשימה ושופעת בטחון) למודיע הפלסטיני שלו, בחור צעיר שהוא גם אחיו של פעיל הטרור המבוקש ביותר בשטחים (שאדי מרעי, תגלית מרגשת). אבל האם יחסי האב-בן האלו היו מתקיימים גם אם הבחור הצעיר היה סתם בחור צעיר, ולא היתה לו כל פונקציה של מודיע? האם הישראלים, ככלל, מתנשאים על הפלסטינים, מעליבים אותם, רומסים את כבודם, דוחקים בהם בעצם לשנוא?

יחסי גומלין בין ישראלים לפלסטינים. "בית לחם"

יחסי גומלין בין ישראלים לפלסטינים. "בית לחם"

 

"בית לחם" מפורט מאוד בכל מה שנוגע לצד הפלסטיני של המפה. כל הגופים המעורבים (הרשות הפלסטינית על השחיתות שבה, גדודי אל-אקצע והחמאס, והיריבות בין כולם) מקבלים כאן זמן מסך ניכר. הסיפור הישראלי מסתכם בעבודה הבטחונית. כאילו אין לנו חיים משלנו. גם אשתו של גיבור הסרט מדברת איתו על ענייני עבודה בלבד (מיכל שטמלר מבוזבזת כאן לחלוטין). אבל החלטותיו של סוכן השב"כ הזה הן עירוב של שיקול בטחוני קר ודאגה חמה ואמיתית לשלומו של הנער. כך שכן יש לישראלים לב.

אבל אולי הלב הזה עומד לנו לרועץ. אולי להמשיך לקרוא