לזמן את הרוע: אהההההה….!!!!

מי שבא לסרט הזה צריך סבלנות. רק החלק השני שלו באמת מפחיד. רק המערכה השלישית שלו הושיבה אותי על קצה הכסא. הדרך אל אותה מערכה שלישית היתה קצת מג'עג'עת.

ומצד שני, אין להקל בכך ראש. לא שאני מי יודע מכיר, אוהב, או בכלל רואה סרטי אימה. אבל העובדה היא שבכל החלק האחרון של הסרט ישבתי עם אגרופים קפוצים, דרוך לכל התפתחות. כל החלק האחרון של הסרט אפקטיבי מאוד, ואפילו, אהם, מרגש (תסלחו לי, כן, שאני משתמש במילה הזו בהקשר של סרט אימה. אבל אני לא מכיר טרמינולוגיה אחרת. אני. זה שרואה דרמות פולניות). וזה לא דבר של מה בכך.

אבל נתחיל בהתחלה.

משפחה מגיעה אל ביתה החדש. כמה סרטי אימה מתחילים כך? לדעתי מאות, אם לא יותר. יש שם, בבית החדש, איזושהי ישות דמונית. רוע מוחלט שרק מחכה להשתלט על הפולשים לתחומו. שימו לב לדרך שבה הסצינה הזו מצולמת. לא מנקודת מבטה של המשפחה. אלא מבפנים. מתוך הבית. מנקודת המבט של אותה ישות שטנית. מהלך חכם ומעניין של הבמאי.

במקביל הסרט מספר לנו על חוקרי תופעות על טבעיות. אנשים מקצוענים שמתעסקים בזה ביומיום. וכאן, בכל החלק הראשון של הסרט, יש איזשהו קושי דרמטי. נדמה שהקפיצה בין סיפור אחד לשני (וחזרה) לא מספיק מעניינת. מצד אחד, יש התרחשויות מוזרות שנערמות אחת על גבי השניה, אבל אף אחת מהן לא מספיק מפחידה. ומצד שני יש חוקרים מקצוענים שהתסריט לא מספר לנו עליהם כמעט שום דבר. הדרמה לא עובדת מספיק בצד שלהם, וגם לא בצד שאמור להיות מבהיל. בינתיים. והעובדה שהסרט קופץ מסיפור (שאמור להיות) מבהיל אל סיפור אחר לא כל כך מעניין (וחזרה) מפריע לזרימה הדרמטית בשני הסיפורים. במקום שהמקרים המבהילים יגרמו לאסקלציה מפחידה, הסיפור נעצר כל פעם.

זה בולט במיוחד בסצינת הפתיחה החלשה. איזשהו מקרה שקרה פעם לדמויות שאנחנו לא מכירים (ולא נראה יותר בהמשך הסרט) מבוים בצורה לא מפחידה בכלל, ואח"כ נחשף בתור טסט-קייס חלש של מרצה באוניברסיטה.

אז מה שיש לנו בכל החלק הראשון של הסרט הוא שני סיפורים לא מספיק מפותחים המסופרים במקביל. אבל אז, כששני הסיפורים נפגשים, איפשהו באמצע הסרט, אז האימה, הדרמה מתחילים לזוז, והסרט לוחץ על דוושת הגז.

לזמן את הרוע. הו, האימה.

לזמן את הרוע. הו, האימה.

הכל מקבל פתאום טיפול הרבה יותר אינטנסיבי. במקום לקפוץ מסיפור אחד לשני, הכל פתאום מתנקז למקום אחד, לזמן אחד, והאימה הופכת פתאום למאוד אמיתית, מאוד נוכחת, מאוד מכווצת במקום ובזמן. אין עכשיו לאן לברוח. אין סיפור שני. יש שני סיפורים שהתאחדו לאחד, ובכאן ובעכשיו הכל מפחיד. מאוד.

יש כמה שוטים בסרט שממש הוציאו אותי משיווי משקל (למשל שוט שבו המצלמה מסתובבת ב-180 מעלות ומדמה את נקודת מבטה של אחת הילדות בעודה מחפשת את הרוע מתחת למיטה). יש כאן גם הומאז' ברור לאחד מסרטי האימה הגדולים בהיסטוריה ("הציפורים" של היצ'קוק). ויש, בעיקר, לחיצה על דוושת הדרמה ברגע הנכון ובעוצמה האפקטיבית (אחד מרגעי השיא של הסרט, ולא האחרון שבהם, הוא חגיגת אימה פרועה ומפחידה מאוד בסלון).

אני לא ממש מכיר סרטי אימה. אני לא ממש יודע  להעיר על מה שהבמאי עשה או לא עשה. אני כן יודע להגיד שבכל החלק הראשון של הסרט ישבתי באולם די מאוכזב, אבל בחלק השני של הסרט כבר הייתי כולי בתוך הסיפור. בתוך הסרט. מרותק כולי לגורל הדמויות האלו. כששני הסיפורים מתאחדים לאחד משהו שם מתחבר, וכמו שהמקצוענים באים לטפל ברוע, כך גם המקצוענים הקולנועים נכנסים לפעולה, והופכים פיסות פאזל שלא ממש אמרו משהו בחלק הראשון לכדי יצירה אחת הומוגנית ומ-א-ו-ד מפחידה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s