צל הימים: לונה פארק עצוב

ילד משחק במגרש משחקים. מתגלש במגלשה. מסתובב בקרוסלה. מתנדנד בנדנדה. אמא שלו קוראת לו לבוא הביתה. כבר מאוחר. "עוד קצת אמא!" הוא אומר. האמא חוזרת וקוראת לו: האוכל מתקרר! מחר בית ספר! אבל הילד נשאר בשלו. נשאר במגרש המשחקים. כמו מלון קליפורניה, הוא הגיע לשם, ולעולם הוא לא יעזוב. הוא ישאר שם לנצח. לבד. ישחק עד שיתעייף. ירדם. וישן. לתמיד.

זה "צל הימים". מגרש משחקים עצום, אבל חסר קונטקסט. ילד שהולך לאיבוד בספירלה של בדידותו. צולל למטה עד שמאבד את דרכו.

יש לי תיאוריה שאומרת שצ'ארלי קואפמן ומישל גונדרי היו הפכים משלימים. קאופמן הגאון הציני, וגונדרי הרגשן, הילד-מבוגר. ההתכה של שניהם הביאה למסך את אחד הסרטים שאני הכי אוהב בעולם, "שמש נצחית בראש צלול". טכנולוגיה קרה של מחיקת זכרונות ורגש חם שעולה דווקא מאותם זכרונות כואבים. אבל בחדר העריכה הם רבו, וכל אחד הלך לדרכו. קאופמן עשה את יצירת המופת "סינקדוכה ניו יורק", יצירה הדנה בפחד מהמוות (בין היתר), וגונדרי המשיך לעבוד ללא לאות. אבל בלי הכוח המאזן שלו, נדמה לי שכל הסרטים שלו היו קצת אינפנטילים. גם ההתרפקות על האהבה הבלתי מושגת ב"מדעי החלום", גם ההתרפקות על הקולנוע הישן ב"קדימה, תריץ אחורה". בלי החשיבה ההגיונית של צ'ארלי קאופמן (עד כמה שאפשר לקרוא לו הגיוני), גונדרי נשאר ילד שלא מתבגר. יש בזה חן מסוים, אבל אין לזה באמת משקל. וב"צל הימים" גונדרי כאילו מפסיק להיות ילד. במקום להתבגר, הוא הולך אחורה, חוזר להיות תינוק.

"צל הימים" כל כך מתפוצץ מהמצאות ויזואליות של הקוסם הילדותי, מישל גונדרי, עד ש להמשיך לקרוא