צל הימים: לונה פארק עצוב

ילד משחק במגרש משחקים. מתגלש במגלשה. מסתובב בקרוסלה. מתנדנד בנדנדה. אמא שלו קוראת לו לבוא הביתה. כבר מאוחר. "עוד קצת אמא!" הוא אומר. האמא חוזרת וקוראת לו: האוכל מתקרר! מחר בית ספר! אבל הילד נשאר בשלו. נשאר במגרש המשחקים. כמו מלון קליפורניה, הוא הגיע לשם, ולעולם הוא לא יעזוב. הוא ישאר שם לנצח. לבד. ישחק עד שיתעייף. ירדם. וישן. לתמיד.

זה "צל הימים". מגרש משחקים עצום, אבל חסר קונטקסט. ילד שהולך לאיבוד בספירלה של בדידותו. צולל למטה עד שמאבד את דרכו.

יש לי תיאוריה שאומרת שצ'ארלי קואפמן ומישל גונדרי היו הפכים משלימים. קאופמן הגאון הציני, וגונדרי הרגשן, הילד-מבוגר. ההתכה של שניהם הביאה למסך את אחד הסרטים שאני הכי אוהב בעולם, "שמש נצחית בראש צלול". טכנולוגיה קרה של מחיקת זכרונות ורגש חם שעולה דווקא מאותם זכרונות כואבים. אבל בחדר העריכה הם רבו, וכל אחד הלך לדרכו. קאופמן עשה את יצירת המופת "סינקדוכה ניו יורק", יצירה הדנה בפחד מהמוות (בין היתר), וגונדרי המשיך לעבוד ללא לאות. אבל בלי הכוח המאזן שלו, נדמה לי שכל הסרטים שלו היו קצת אינפנטילים. גם ההתרפקות על האהבה הבלתי מושגת ב"מדעי החלום", גם ההתרפקות על הקולנוע הישן ב"קדימה, תריץ אחורה". בלי החשיבה ההגיונית של צ'ארלי קאופמן (עד כמה שאפשר לקרוא לו הגיוני), גונדרי נשאר ילד שלא מתבגר. יש בזה חן מסוים, אבל אין לזה באמת משקל. וב"צל הימים" גונדרי כאילו מפסיק להיות ילד. במקום להתבגר, הוא הולך אחורה, חוזר להיות תינוק.

"צל הימים" כל כך מתפוצץ מהמצאות ויזואליות של הקוסם הילדותי, מישל גונדרי, עד שהוא שוכח שהן באות לשרת את הסיפור, ולא ההיפך. מהר מאוד הסיפור הופך משני, חסר חשיבות, ובהתאמה, מהר מאוד אני מאבד עניין בסרט הזה. סיפור של בחור צעיר ומופנם המתאהב בבחורה, משיג אותה, מתחתן איתה, ואז מתמודד עם מחלתה. אבל אין לי שום דרך להתייחס לסיפור הזה כשהכל בעצם זה וידאו קליפ אחד ארוך. יפה, מרשים מאוד, אבל מעייף. יש כאן גם סיפורי משנה שאינם מפותחים מספיק: אני מעריך שהסיפור של גד אלמלה, המעריץ את הפילוסוף ז'אן סול פארטר, התחכמות מיותרת בפני עצמה, היה צריך לתת את הבסיס הרעיוני לכל הסרט הזה, ועומאר סי, שכל כך אהבנו ב"מחוברים לחיים", חוזר כאן שוב אל תפקיד השחור העוזר של הלבן.  וזהו. אולי היה כאן נסיון להעיר על כוחה המרפא של האמנות. על מקומה של האמנות, הכתיבה, בחיינו. אבל צ'ארלי קאופמן אמר את זה (ועוד הרבה דברים אחרים) ב"סינקדוכה ניו יורק" הרבה יותר טוב, בצורה הרבה יותר קוהרנטית. קאופמן הוא המבוגר האחראי. גונדרי הוא הילד האינפנטיל.

פקניק עם מכונית שקופה. עוד אחת מההמצאות המעייפות של גונדרי ב"צל הימים".

פקניק עם מכונית שקופה. עוד אחת מההמצאות המעייפות של גונדרי ב"צל הימים".

יכול להיות שהעובדה שהסרט קוצר ע"י ההפקה לפני שהופץ בארצות שאינן דוברות צרפתית פגעה בעיקר בסיפורי המשנה. כמו שהסרט הזה נראה, זה לא כל כך מעניין אותי. הסיפור המרכזי לא מחזיק מים, כך שממילא הסיפורים המשניים לא יכולים להציל את הסרט. וזה לא בגלל שהשחקנים לא מנסים. אבל גם רומן דוריס וגם אודרי טוטו לא יכולים ליצור אינטימיות ולרגש כשהבמאי בעצם מתעסק רק במשחקים ויזואלים שאין להם שום קשר למה שקורה על המסך. טוטו, אגב, קנתה את פרסומה העולמי בסרט שגם הוא חי בעיקר על ויזואליה מוקצנת. ז'אן פייר ז'נה, הבמאי של "אמלי" (ושל עוד סרט חדש ומסקרן שנקרא "הרפתקאותיו של ט.ס. ספיווט". הנה הטריילר) מוכר בעיקר בגלל סגנונו הויזואלי, אבל הוא עוקב אחרי הסיפור, אחרי הדמויות, ורק אח"כ ממקם אותם בסביבה מאוד מיוחדת. גונדרי שכח את זה, והלך לאיבוד בתוך עצמו.

ונדמה לי, אגב, שככל שהסרט מתקדם, גונדרי עצמו התעייף. ההמצאות האינסופיות שלו הופכות סופיות. נגמרות. הצבע נוזל מהמסך, וכל החלק האחרון של הסרט הופך שחור לבן. שמחת החיים הטבעית של הממציא הקולנועי ניטלת מהסרט. חדוות החיים של היוצר נעלמת. נדמה שנגמרו הרעיונות לגונדרי, עד כדי כך שהוא ליהק את עצמו לתפקיד הרופא. נכון שבחלק הזה של הסרט מחלתה של הבחורה הופכת רצינית, אבל כמו שלא שמחתי עם האהבה הפורחת בחלק הראשון של הסרט, כך לא דמעתי כשהאהבה הזאת מתה.

"צל הימים" הוא מעבדה עצומת מימדים של פרופסור מטורף ששכח להתבגר. הוא נשאר שם, במגרש המשחקים, אחרי שכולם הולכים. אין לי כל יכולת לתקשר עם אותו ממציא אינפנטילי. מישהו צריך להעיר את הילד המתוק והמבריק הזה משינתו הארוכה. מישהו צריך להחזיר אותו לעולם האמיתי. כמו שהוא עכשיו, הוא הלך לאיבוד.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “צל הימים: לונה פארק עצוב

  1. מסכים עם כל מילה. עד כמה שהסרט מסקרן, נראה לי שהביקורות יותר מעניינות מעצם הצפייה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s