לתפוס את אבא: סרט סטודנטים

איפה לעזאזל הם מוצאים את הסרטים האלו?

סרטי אורלנדו, המחויבים לצד היותר אמנותי של הקולנוע, הקימו לעצמם בית קטן בבית ציוני אמריקה בתל אביב. שם הם מקרינים שני סוגים קיצוניים של סרטים: מצד אחד,  הסרטים המאוד קשים לעיכול ("שיני כלב" היווני שהיה מועמד לאוסקר, אבל לטעמי הוא זוועה איומה, ובימים אלו את "אפסטרים קולור", שהמבקרים מאוד אוהבים, אבל אני בקושי צלחתי אותו), ומהצד השני, הם מקרינים את כל הסרטים האלו שאם הם היו באנגלית אף אחד לא היה יורק לכיוונם, אבל מכיוון שזה בצרפתית/ נורבגית/ כל שפה אחרת שאינה אנגלית, הם אמורים להיחשב למעדן גורמה.

"לתפוס את אבא" הוא מהסוג השני. וזה לא שזה סרט רע. הוא חביב, ומעלה חיוך לכל אורכו (והוא קצר יחסית: פחות משעה וחצי), אבל הוא הרגיש לי כמו סרט סטודנטים, לא כמו סרט קולנוע לכל דבר.

גם האריזה חשובה. אם "לתפוס את אבא" היה מוצג כעבודת גמר של סטודנט לקולנוע הייתי אומר שמדובר כאן בעבודה מאוד מרשימה, קצת ארוכה, אבל עם פוטנציאל. אבל כסרט קולנוע לכל דבר, שמוצג לקהל הרחב כחלק ממבחר שכולל בלוקבסטרים אמריקאים וגם סרטי ארט האוס עם פרופיל הרבה יותר גבוה, וערך אמנותי הרבה יותר גבוה – ובכן, זה לא ממש מחזיק.

שתי בנות צעירות גדלות אצל אימן. את אביהן הן לא ראו זה 14 שנים, עת עזב אל חיק אישה אחרת. תחילת הסרט מתארת את הדינמיקה המשעשעת בין שתי האחיות. ואז מקבלות הבנות את הבשורה שהאב גוסס, והוא מבקש לראותן בפעם האחרונה. וכך יוצאות הבנות למסע.

סרטי מסע, מטבעם, אינם באמת מתארים את המסע אל עבר המטרה. הם מתארים את כל מה שקורה בדרך. את המריבות, ההתפייסויות, את הקשר המתהווה בין האנשים במסע (ובמקביל, בין הצופה באולם לבין אותן דמויות דרך ההרפתקאות שהן עוברות). אבל המסע ב"לתפוס את אבא" נגמר עוד לפני שהתחיל. האמא אומרת להן: "תזכרו להחליף רכבות" – והן אכן זוכרות. הן לא טועות בדרך. הן מגיעות בדיוק כפי שתוכנן.

נוסעות מגיעות חוזרות נגמר הסרט. מתוך "לתפוס את אבא".

נוסעות מגיעות חוזרות נגמר הסרט. מתוך "לתפוס את אבא".

השינוי היחיד הוא ש להמשיך לקרוא