לתפוס את אבא: סרט סטודנטים

איפה לעזאזל הם מוצאים את הסרטים האלו?

סרטי אורלנדו, המחויבים לצד היותר אמנותי של הקולנוע, הקימו לעצמם בית קטן בבית ציוני אמריקה בתל אביב. שם הם מקרינים שני סוגים קיצוניים של סרטים: מצד אחד,  הסרטים המאוד קשים לעיכול ("שיני כלב" היווני שהיה מועמד לאוסקר, אבל לטעמי הוא זוועה איומה, ובימים אלו את "אפסטרים קולור", שהמבקרים מאוד אוהבים, אבל אני בקושי צלחתי אותו), ומהצד השני, הם מקרינים את כל הסרטים האלו שאם הם היו באנגלית אף אחד לא היה יורק לכיוונם, אבל מכיוון שזה בצרפתית/ נורבגית/ כל שפה אחרת שאינה אנגלית, הם אמורים להיחשב למעדן גורמה.

"לתפוס את אבא" הוא מהסוג השני. וזה לא שזה סרט רע. הוא חביב, ומעלה חיוך לכל אורכו (והוא קצר יחסית: פחות משעה וחצי), אבל הוא הרגיש לי כמו סרט סטודנטים, לא כמו סרט קולנוע לכל דבר.

גם האריזה חשובה. אם "לתפוס את אבא" היה מוצג כעבודת גמר של סטודנט לקולנוע הייתי אומר שמדובר כאן בעבודה מאוד מרשימה, קצת ארוכה, אבל עם פוטנציאל. אבל כסרט קולנוע לכל דבר, שמוצג לקהל הרחב כחלק ממבחר שכולל בלוקבסטרים אמריקאים וגם סרטי ארט האוס עם פרופיל הרבה יותר גבוה, וערך אמנותי הרבה יותר גבוה – ובכן, זה לא ממש מחזיק.

שתי בנות צעירות גדלות אצל אימן. את אביהן הן לא ראו זה 14 שנים, עת עזב אל חיק אישה אחרת. תחילת הסרט מתארת את הדינמיקה המשעשעת בין שתי האחיות. ואז מקבלות הבנות את הבשורה שהאב גוסס, והוא מבקש לראותן בפעם האחרונה. וכך יוצאות הבנות למסע.

סרטי מסע, מטבעם, אינם באמת מתארים את המסע אל עבר המטרה. הם מתארים את כל מה שקורה בדרך. את המריבות, ההתפייסויות, את הקשר המתהווה בין האנשים במסע (ובמקביל, בין הצופה באולם לבין אותן דמויות דרך ההרפתקאות שהן עוברות). אבל המסע ב"לתפוס את אבא" נגמר עוד לפני שהתחיל. האמא אומרת להן: "תזכרו להחליף רכבות" – והן אכן זוכרות. הן לא טועות בדרך. הן מגיעות בדיוק כפי שתוכנן.

נוסעות מגיעות חוזרות נגמר הסרט. מתוך "לתפוס את אבא".

נוסעות מגיעות חוזרות נגמר הסרט. מתוך "לתפוס את אבא".

השינוי היחיד הוא שעד שהן מגיעות הוא כבר מת, ושאר הסרט הוא תיאור הלוויה. אז לא רק שאין בסרט שום מכשולים בדרך, שום קשיים תסריטאיים שבעזרת ההתגברות של הדמויות עליהן הן נקשרות אחת לשניה, ואנחנו, הצופים, נקשרים אליהן, אלא שהקשר בין הבנות לאביהן, שהיה רעוע גם כך, נשאר מרוחק שכזה גם בהמשך, וכך אני נשאר מרוחק כל הסרט.

יש נסיון של הבמאי לקרב אותי לקשר האב-בנות בעזרת שניים-שלושה פלשבקים קצרצרים, אבל זהו לא יותר מנסיון מסכן ולא אפקטיבי. אז הן מגיעות. ופוגשות במשפחה החדשה שלו. ומשתתפות בהלוויה שלו. וחוזרות הביתה. The End. אין דבר בסרט שבאמת יגרום לי להגיד "וואו. היה שווה".

הכימיה בין השחקניות נדמית לי מאולצת מדי, ולהרגשתי מדובר בכלל בסטודנטיות למשחק. הן עושות את עצמן עצובות או בוכות, אבל אני לא הרגשתי את זה. יש משהו לא חלק בתנועות המצלמה. יש משהו סתמי בהתפתחות של הסרט. לא שזה רע במיוחד, אבל לשלם על זה 38 ש"ח + תוספות נדמה לי מיותר.

הסטודנטיאליות של הסרט מתגלה במלואה בסצינה האחרונה. הדג הזה הוא רק גחמה תסריטאית ובימויית מיותרת. והתיק – הרי זה ברור שהיא שוכחת אותו כדי שהיא תצטרך לחזור. בקיצור – זה לא שסבלתי ב"לתפוס את אבא". אבל זה לא באמת סרט מעניין או מרגש.

לסיום אני מרגיש מחויב לומר: כן, אני סונט הרבה ב"אורלנדו", אבל זה רק בגלל שיש לי ציפיות גדולות מהם, והם עוד לא מקיימים. והנה, קרן אור: באתר הרשמי שלהם הם מבטיחים שבנובמבר הקרוב (ממש מעבר לפינה) הם הולכים להפיץ את "פרנסס הא", שהוא אולי הסרט הכי כיפי שראיתי השנה. אז הפעם זה יהיה באיחור פחות גדול מהרגיל (ההפצה של "היו זמנים באנטוליה" שהגיעה יותר משנה אחרי שהוא היה הסרט הכי מדובר ביותר בעולם הרגה אותו), ואני אשמח לראות את הסרט הנהדר הזה שוב. עוד כמה סרטים כאלו ו"אורלנדו" יתחילו לקיים את ההבטחה שלהם (כאלו = כמו "פרנסס הא". לא כמו "לתפוס את אבא").

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

2 מחשבות על “לתפוס את אבא: סרט סטודנטים

  1. מאוד אהבתי את הסרט.
    נראה לי שהמבקר ציפה לראות סרט הוליוודי והתאכזב.
    נכון הסרט פשוט ומינימליסטי (וכנראה אפילו דל תקציב). אבל גם בזה כוחו. סרט אנושי ומרגש.
    אפשר לדעת הכול על סרטים חוץ מאיך ליהנות מהם.

    ממליץ בחום.
    ———————————-
    איתן לדודו: הסרט הוא הוליוודי לגמרי. הוא רק מדבר יפנית. וגם בתור סרט הוליוודי הוא לא משהו.

  2. הסרט מומלץ בחום.
    נראה לי שהמבקר סימן את הסרט מראש כסרט לא מספק ולא טרח להתעמק בו.
    ראשית יש כמה משמעויות לכותרת "לתפוס את אבא" ואולי לשים לב לשם הלועזי "ללכוד את אבא" שמתכתב טוב יותר עם צילום, "ללכוד את הרגע" ועם דיג, ללכוד את הדג. לאורך כל הסרט ישנן תפיסות שונות, קשרים שונים וניתוקים שונים, זהויות שונות (דג טונה! דג טונה!) ופירושים שונים לאירועים, תלוי בעיני המתבונן. לפעמים זיכרון ילדות חם הוא בעצם אירוע כואב ואילו אירוע כואב יכול להביא לפתרון ולהבנות אחרות. אני כותבת בכלליות כדי לא להיות ספולרית. מי שראה את הסרט יבין, מי שלא, כדאי ללכת לראות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s