פסטיבל חיפה 2013: דרכון לאלג'יריה

זה לא היה בתכנון המקורי שלי לראות את הסרט הזה. "בורגמן", נציג הולנד לאוסקרים השנה, היה אמור להיות מוקרן היום. אבל הזיזו אותו. אני עוד אתפוס אותו בהמשך השבוע (מה שיגרום לי להפסיד סרט צ'כי שדווקא רציתי לראות. נו שוין. כמו שאמר מיק ג'אגר: You can't always get what you want). בינתיים הייתי צריך למלא את הזמן בין הקרנת הצהרים המצוינת של "של" לבין הקרנות הערב (בקריגר. מרחק 5 דקות נסיעה ממרכז הפסטיבל). אז מצאתי סרט שהיה בשורט ליסט שהכנתי לעצמי כשתוכניית הפסטיבל התפרסמה, לפני שניפיתי סרטים שונים מסיבות שונות.

"דרכון לאלג'יריה" הוא סרט על משבר זהות. על החברים הצרפתים ממוצא אלג'יראי שכבר נולדו וגדלו בצרפת, וכבר אינם מכירים את השפה והמנהגים של הוריהם. אחד כזה, גיבור הסרט, נדרש לחזור אל אלג'יריה. אביו זקן וחולה, והבית של אביו באלג'יריה עומד לפני הריסה. השלטונות מבקשים לבצע פרויקט כלכלי גדול המחייב פינוי של הכפריים, והם משלמים גרושים לתושבים בעד התפנות. הבן הצרפתי של האב האלג'יראי מגיע לכפר של אביו כדי לנסות למנוע את רוע הגזירה. שם הוא נתקל בתרבות זרה, אחרת. והוא גם מאבד את מסמכיו, מה שגורם להסתבכות עם השלטונות ולהרפתקאות שונות ומשונות.

אני מתאר לעצמי שאם לא הייתי אשכנזי יליד תל אביב, אלא מרוקאי או טריפוליטאי הייתי מתרגש יותר מהסרט הזה.אולי מישהו שיותר קרוב לתרבות הנחגגת בסרט הזה יזהה כאן דקויות שנעלמו מעיניי. מהמקום שבו אני קורא את הסרט הוא אמנם לא רע, ואפילו חביב למדי, אבל הוא דרמטי מדי בכדי להיות קומדיה, והוא קומי מדי בכדי להיות דרמה. וכך הסרט הזה נופל בין הכסאות. אין לו את האיזון. הוא חביב, נעים, וזורם. הוא מעניין וגם משעשע לפרקים. אבל הוא לא ריגש אותי אפילו לשניה. ולקראת הסוף, כשהבמאי מנסה ללחוץ בכוח על בלוטת הדמעות, הוא אפילו גרם לי לנוע באי נוחות בכיסא.

בתפקיד משנה בסרט מופיע ג'אמל דבוזה, קומיקאי ידוע בצרפת (שאמור להיות מוכר גם לקהל בארץ. הוא הופיע גם ב"אמלי").

ג'אמל דבוזה (משמאל) ב"דרכון לאלג'יריה"

ג'אמל דבוזה (משמאל) ב"דרכון לאלג'יריה"

הוא גם אחד המפיקים של הסרט הזה. לכן הפריע לי ש להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2013: של

אני לא רץ לשום מקום. אני באיזי. סימנתי לי כ-20 סרטים לראות בפסטיבל חיפה השנה. אבל גם ארגנתי לעצמי זמני מנוחה, זמנים לאכול, וזמנים לכתוב. בשבוע הקרוב אני אחגוג את הסרטים בפסטיבל הצפוני, אבל בשקט. ברוגע.

והסרט הראשון שראיתי בפסטיבל השנה היה בדיוק מה שהייתי צריך. סרט קטן, שקט, אינטימי, מרגש, ויפהפה. ועצוב (אבל עם סוף אופטימי. אני חושב).

ב"חיים על פי אגפא" אחת הדמויות מתייחסת אל הבדידות כאל מחלה. מצב נפשי שצריך ריפוי. ואולי זו מחלה חשוכת מרפא בכלל. ועל זה הסרט. מקום מבודד בסקוטלנד. תחנת דלק באמצע שום מקום. עיקול כביש בעמק עוצר נשימה. עוצר נשימה אם אתה שם לדקה. ממלא דלק ונוסע. אבל אם אתה חי שם, כמה זמן אתה יכול לעצור את הנשימה?

במהלך הצפייה בסרט חשבתי על מילואים שעשיתי כמה פעמים. זורקים אותך באמצע שום מקום, מעין מוצב קטנטן ונטוש, ואומרים לך "תשמור!". אתה נמצא שם שבועיים-שלושה, נהנה מהשקט. הפסקה מהחיים הסואנים שלך בעיר. אבל אם אלו היו כל החיים שלך?  לבד, עם מגע מינימלי עם הציוויליזציה בחוץ? עם מעט מאוד אנשים שאתה פוגש ביום, או בשבוע (כמו שהגשש אמרו באיזה מערכון: אף אחד פה לא הגיע, לא מגיע, ולא יגיע). זו המציאות של גיבורת הסרט, בחורה בת 17 הנקראת של.

היא גרה ב להמשיך לקרוא