פסטיבל חיפה 2013: של

אני לא רץ לשום מקום. אני באיזי. סימנתי לי כ-20 סרטים לראות בפסטיבל חיפה השנה. אבל גם ארגנתי לעצמי זמני מנוחה, זמנים לאכול, וזמנים לכתוב. בשבוע הקרוב אני אחגוג את הסרטים בפסטיבל הצפוני, אבל בשקט. ברוגע.

והסרט הראשון שראיתי בפסטיבל השנה היה בדיוק מה שהייתי צריך. סרט קטן, שקט, אינטימי, מרגש, ויפהפה. ועצוב (אבל עם סוף אופטימי. אני חושב).

ב"חיים על פי אגפא" אחת הדמויות מתייחסת אל הבדידות כאל מחלה. מצב נפשי שצריך ריפוי. ואולי זו מחלה חשוכת מרפא בכלל. ועל זה הסרט. מקום מבודד בסקוטלנד. תחנת דלק באמצע שום מקום. עיקול כביש בעמק עוצר נשימה. עוצר נשימה אם אתה שם לדקה. ממלא דלק ונוסע. אבל אם אתה חי שם, כמה זמן אתה יכול לעצור את הנשימה?

במהלך הצפייה בסרט חשבתי על מילואים שעשיתי כמה פעמים. זורקים אותך באמצע שום מקום, מעין מוצב קטנטן ונטוש, ואומרים לך "תשמור!". אתה נמצא שם שבועיים-שלושה, נהנה מהשקט. הפסקה מהחיים הסואנים שלך בעיר. אבל אם אלו היו כל החיים שלך?  לבד, עם מגע מינימלי עם הציוויליזציה בחוץ? עם מעט מאוד אנשים שאתה פוגש ביום, או בשבוע (כמו שהגשש אמרו באיזה מערכון: אף אחד פה לא הגיע, לא מגיע, ולא יגיע). זו המציאות של גיבורת הסרט, בחורה בת 17 הנקראת של.

היא גרה בצריף קטן ורעוע הנמצא בתחנת דלק. היא ואביה מתפעלים את המקום. מדי פעם עובר שם רכב ומתדלק. הרבה פעמים זה רק היא ואביה. והם לבד. האם עזבה מזמן. והשתיקות רבות ומעיקות. כשאתה לא נמצא בחברת אנשים, אתה בעצם מפסיק לדבר. אתה נעדר כישורים חברתיים. ואתה רק חופר לעצמך את בור הבדידות עמוק יותר ויותר. אבל הבדידות היא מחלה ממארת. היא הורגת את הגוף ואת הנפש. לאט. לאט. לאט. והסרט מתאר את התהליך הזה בסבלנות וברגישות.

של ואביה. לבד. מתוך "של".

של ואביה. לבד. מתוך "של".

רק הבת והאב גרים שם. והבדידות משבשת את הדעת. הבמאי מצליח בשפה קולנועית מרומזת להעלות את המתח המיני בין האב לבת. בגלל השתיקות. בגלל עירום מרומז. בגלל עיקופים תסריטאים מכוונים (החימום מתקלקל. היא חייבת לישון איתו באותה מיטה). הבדידות כואבת. משגעת.

יש כמה קבועים שעוברים שם. ויש עוברי אורח. ושל היא תחנה בזמן. יש משהו רגיש מאוד בשפה הקולנועית של הסרט. בצילום של הנופים הנפלאים, האילמים, הקרים, הגשומים (ולעיתים המושלגים). בעיצוב פס הקול של הגשם המטפטף ושל הרוח. בהחזקת מצלמה ביד ובאיבודי הפוקוס המזדמנים המשקפים את הנשמה המעורערת של הגיבורה. ובעיקר בשקט. בשקט המאיים, המטריד. השורט בנשמה. העריכה המעולה של הסרט יודעת לעבור מאב לביתו וחזרה, לעבור מרגעי שמחה קצרים לרגעי דרמה עמוקים.

אבל אולי בכל זאת יש תקווה. השוט הראשון והשוט האחרון של הסרט דומים. רק שהראשון גשום. באחרון השמיים מתחילים להתבהר. אולי היוזמה ששל לוקחת תרפא אותה מהבדידות. אולי.

בינתיים יש בפסטיבל חיפה סרט עמוק ויפהפה. מרגש ומלא מחשבה. כדאי לראות.

הקרנה נוספת – ב-24/09.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s