אוסקר שפה זרה 2014: מקבץ רביעי

אני עושה הפסקה בדיווחים מפסטיבל חיפה כדי להביא לכאן עוד מקבץ תקצירים וטריילרים של הסרטים שהמדינות השונות בוחרות לשלוח לשיפוט האקדמיה האמריקאית. את הפוסט הקודם בנושא פרסמתי ביום ראשון שעבר. מאז נוספו 13 סרטים נוספים לרשימה שכללה עד עכשיו 30 (ועליהם פירטתי במקבצים הקודמים: מקבץ ראשון, מקבץ שני, מקבץ שלישי), וביחד 43 סרטים. יש עוד שבוע לדד ליין, ובתוך כל ההמולה של פסטיבל חיפה אני אשתדל להמשיך ולעקוב. בינתיים, במקבץ הזה: ההפתעה העצובה מצרפת, ההפתעה המעניינת מאנגליה, אולי תקווה מפולין, ועוד כמה בחירות (כולל סרט לא ישראלי דובר עברית). כרגיל, הלינקים בשמות הסרטים מובילים לטריילרים הרלוונטים:

שווייץ – יותר מדבש. בימוי: מרקוס אימהוף

סרט דוקומנטרי? על דבורים? זה מה ששווייץ שולחת לאוסקר?

בסקירה של פרסי האקדמיה הגרמנית של השנה הזכרתי ש"הדירה", סרטו הדוקומנטרי של ארנון גולדפינגר, היה מועמד לפרס הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר. הוא הפסיד. לסרט הזה. אבל עם כמה שהסרט הזה כנראה מרשים בהישגים הטכניים שלו, הוא נראה לי נישתי מדי, כזה שיעניין אנשים 'נשיונל ג'יאוגרפים' כאלו. לא חברי אקדמיה שמחפשים ריגוש ומשהו אחר קצת מהיום יום ההוליוודי (הם בעצם מחפשים את אותו הדבר שהוליווד נותנת, רק לא באנגלית). ולמרות שהדוקומנטרי הזה, שכנראה מבכה את יחס האדם לטבע בכלל, ולדבורים בפרט, הסרט הזה זכה בלא מעט פרסים, לא נראה לי שיש לו סיכוי באוסקר.

ברזיל – צלילים קרובים. בימוי: קלבר מנדונסה פיליו

הקולנוע הברזילאי נמצא כבר כמה שנים במשבר. והשנה הם שולחים סרט שעל פניו אמור לעניין את האקדמיה האמריקאית: הסרט כבר ביקר בלא מעט פסטיבלים וקיבל פרסים, והוא מדבר על מה שאנחנו מכירים כבר מסרטים ברזילאים אחרים: האלימות האיומה שלא כל כך מוסתרת בחיים העלובים של העם בברזיל. הסרט עוקב אחרי מספר דמויות בשכונה בה חברה פרטית באה להציע את שירותיה כחברת אבטחה. הפרנויה אוחזת בכל תושבי האיזור, והסרט עוקב אחרי חייהם, ובמיוחד אחרי אחת שחייבת לעשות משהו קיצוני בקשר לנביחות הבלתי פוסקות של הכלב של השכן. כשהגיע "עיר האלהים", כל העולם הסתחרר מהקולנוע האנרגטי וחסר הרחמים של פרננדו מיירלס. אבל הקולנוע הברזילאי די מדשדש. גם "יחידת עילית" האולטרה אלים (אבל חסר כיוון) אמנם זכה בפרסים חשובים, אבל זכרו התעמעם מהר. כך שהעולם צריך משהו באמת יוצא דופן מברזיל כדי שנשים לב שוב למדינה הגדולה והמוכה הזו. לא נראה לי ש"צלילים קרובים" הוא המשהו הזה.

דרום אפריקה – ארבע פינות. בימוי: איאן גבריאל

(אין טריילר ברשת)

ארבע הפינות של לוח שחמט. ארבע הפינות של תא בית סוהר. בין שני קצוות אלו חיים האנשים שחייהם ממלאים את הבחירה הדרום אפריקאית לאוסקר. מנתחת דרום אפריקאית שחיה ועובדת בבריטניה חוזרת הביתה כדי לטפל בענייני העזבון של אביה המנוח. בעודה שם היא מוזעקת כדי לטפל בפצעי הירי של אחד ממנהיגי כנופית רחוב. כמה דלתות ממנה חי מנהיג הכנופיה היריבה, איתו היתה ביחסים טובים (רומנטים?) פעם. הילד שלו, גאון שחמט, מוצא עצמו נסחף לחיי הכנופיות היריבות. כל חיי הדמויות האלו יפגשו בסרט שנשמע מעניין, אבל בסרט כל כך חדש שאין לו עדיין אפילו טריילר, הקמפיין שלו מתחיל מאוחר מדי, וקשה לי לראות איך הוא ממשיך הלאה.

רוסיה – סטאלינגראד. בימוי: פיודור בונדרצ'וק

הרוסים איבדו את זה. הם רוצים מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר, טוב יותר מהאמריקאים. הם לא מבינים שלא מדובר בכוח. לא מדובר באקסטראוואגנזה. אם מאחורי ההוד והדר לא מסתתרת משמעות למעשים, אז זו סתם קקופוניה חסרת טעם. ונראה לי שכמו שרוסיה של פוטין חוזרת לימי המלחמה הקרה, הרצון להיות טובים וחזקים מהאמריקאים, כך גם הקולנוע שלהם: ב-3 מימדים, עם יותר פיצוצים, ב Imax, והתוכן מקדש את רוסיה הישנה והטובה, הקומוניסטית והצודקת. סטאלינגראד. לא ממש הבנתי אם יש סיפור בסרט הזה. אבל יש הרבה פיצוצים. ומלחמה. ואש. ודם. ותמרות עשן. וזה אמור להרשים את האמריקאים. יש להם מספיק מזה בבית. הם לא צריכים כזה גם בחוץ. אין לסרט הזה סיכוי.

הודו – הדרך הטובה. בימוי: גיאן קוריאה

כמה וכמה קווי עלילה מצטלבים בסרט הזה.כולם מתרחשים לאורך כביש מהיר אחד, הוא הכביש משם הסרט. סיפור אחד הוא על נהג משאית עני המביים את מותו כדי לזכות בכספי הביטוח. סיפור אחר הוא על משפחה בחופשה שמאבדת את ילדם הקטן. עצם המקרה מתגלה רק לאחר כמה מאות קילומטרים של נסיעה באותה דרך טובה, כשהילד נעלם אל תוך אי-ידע גדול. עוד סיפור הוא על ילדה שמחפשת את סבתה בעיירה על קצה הכביש הזה. הסיפורים יצטלבו אל מה שאני עדיין לא מבין את התכלית שלו. בהודו עצמה הסרט זוכה להערכה ולפרסים. אני לא בטוח מה, אם בכלל, הסרט הזה יעשה מחוץ להודו.

בנגלדש – טלויזיה. בימוי: מוסטפה סארוואר פארוקי

יש קולנוע בבנגלדש? הנה הפעם בנגלדש שולחת לאוסקר סרט שנראה, לפחות לפי הטריילר שלו, לא רע בכלל, צבעוני ומלא דמיון (ראו את הטלויזיה ממש בשניות האחרונות של הטריילר). אבל עדיין נראה לי שהבנגלדשים יצטרכו עוד ללכת כברת דרך ארוכה כדי לקבל הכרה בינלאומית. "טלויזיה" כבר ביקר בפסטיבלים מחוץ לארצו, אבל אלו היו פסטיבלים בצד המזרחי של כדור הארץ (הגדול והמכובד בהם היה פסטיבל בוסאן, בדרום קוריאה), אבל שמעו עדיין לא הגיע למערב, ושם נמצאת ארה"ב. ולכן נדמה לי שהסרט הזה לא יעבור שלב. הסיפור נשמע מעניין, אבל שטחי: בכפר נידח, השליט המוסלמי הדתי מוציא פסק הלכה האוסר על התושבים להחזיק טלויזיה בבית. אחד התושבים, לא מוסלמי אלא הינדי, לא רואה את עצמו כפוף לפסק ההלכה הזה, וקונה את מכשיר הפלאים. תושבי הכפר מתקבצים אצלו בבית, מוכנים לצפות בפלא המדבר ומשדר תמונות, דבר המכעיס את אותו שליט. אבל דווקא אותו מכשיר משוקץ הוא שיציל את חייו של השליט כשהוא יקלע לצרות בעת מסעו לקיים את מצוות החאג' במכה. לפי מה שקראתי, מדובר בקומדיה קלילה על נושא רציני, והכל אכן נראה קליל וחביב, אבל גם חסר משקל. לא נראה לי שהסרט הזה ישאיר רושם על חברי האקדמיה האמריקאית.

סלובקיה – קילר כלבי. בימוי: מירה פורני

בעודי מסתובב במסדרונות סינמטק ירושלים במסגרת הפסטיבל שהיה שם בקיץ שמעתי את שמעו של הסרט הזה, ואת הבאז הקטן שהוא עורר. לא ראיתי את הסרט, אבל הנה הוא משמש כנציג סלובקיה לאוסקר. בחור צעיר בן 18 המתרועע עם חבורת ניאו נאצים ושחברו היחיד הוא כלב הפיטבול טרייר המפחיד שלו נשלח ע"י אביו למצוא את אימו החיה בנפרד כדי לטפל בעניין פיננסי כלשהו. כשהוא מגיע הוא מוצא שלאם יש בן חדש. יש לו חצי אח חדש. והוא צועני. כיצד זה יתיישב עם האידאולוגיה הניאו נאצית המזמזמת באוזניו כל הזמן?

מצד אחד הסרט זכה בפרסים בפסטיבלים, ומצד שני נדמה לי שזהו יותר סרט חשוב מאשר סרט טוב באמת. אני מניח שהסרט הזה יהיה בשורט-ליסט המורחב מאוד של האקדמיה האמריקאית, אבל כשהרשימה תצומצם ל-9 ואח"כ ל-5 אני בספק אם הסרט הזה יהיה שם.

צרפת – רנואר. בימוי: ז'יל בורדו

קצת הופתעתי לראות את הבחירה הצרפתית לאוסקר האמריקאי השנה. אני בטוח שהיו להם אפשרויות אחרות, קורצות יותר (למשל "צעירה ויפה" היפה של פרנסואה אוזון, או "העבר" של אסגר פארהדי, שניהם קיבלו ביקורות מצוינות עת הוקרנו בפסטיבל קאן האחרון). אבל אחרי הכשלון בשנה שעברה עם הסרט המצליח "מחוברים לחיים", שאפילו לא היה מועמד לאוסקר, ואחרי התעקשות מפיצי הסרט הצרפתי המדובר של השנה, "כחול הוא צבע חם", להפיץ אותו בצרפת רק לקראת סוף השנה, ולהפוך אותו לא כשיר לקטגורית השפה הזרה באוסקר (הדד ליין להפצה במדינת המקור הוא 30 בספטמבר), אולי זו בחירה של יאוש. לא ראיתי את "רנואר", שהוקרן כאן בארץ השנה באחד הפסטיבלים, בעיקר כי הוא לא נראה לי מעניין. זה אמנם נראה כמאמץ מכובד לספר את סיפורם של אוגוסט רנואר ובנו, ז'אן רנואר, ומערכת היחסים שלהם עם דוגמנית אחת ב-1915, אבל זה נראה לי יותר כסרט שנופל בין הכסאות: הוא יותר מדי נוטה לתפור חוטי סיפור דרמטיים כדי לקרב קהל רחב לסיפור,אבל המאמצים האלו בולטים מדי לעין, והוא לא באמת מתעמק בנסיון שלו לתאר את עבודת האמן (לשם כך, כבר עדיף לצפות ב"דוגמנית עירום" המונומנטלי של ז'ק ריווט), כך שגם קהל שוחר ארט האוס (למשל, אני) לא ממש יתלהב. למרות נוכחותו של שחקן ותיק ומכובד בדמותו של מישל בוקה (בן ה-87!), שאגב מתמחה כבר בגילום דמויות הסטוריות (הוא גילם, גם, את דמותו של נשיא צרפת, פרנסואה מיטראן), ולמרות שהסרט עבר פסטיבלים מכובדים ברחבי העולם, זה סרט קטן מדי, מינורי מדי, וגם, אהם, לא באמת נראה מעניין או טוב במיוחד.

פולין – ואלנסה, איש של תקוה. בימוי: אנדז'יי ויידה

פולין בחרה לשלוח לשיפוט האקדמיה האמריקאית סרט של במאי בן 87. אנדז'יי ויידה היה מועמד 4 פעמים לאוסקר (בפעם האחרונה לא כל כך מזמן, ב-2007), כך שהרקורד שלו אומר שכנראה יש לו סיכוי טוב גם הפעם. לך ואלנסה, האיש שאת סיפורו הסרט הזה מספר, הוא איש ששמו צריך להיות מוכר לאנשים בגילי וכאלו שקצת יותר מבוגרים ממני. האיש שהתחיל מחשמלאי פשוט במספנות והפך בהדרגה למנהיג הפועלים, מורד בשלטון הקומוניסטי הטוטאליטארי שהיה בפולין עד סוף שנות ה-80, ואחרי שהשלטון קרס והגיעה הדמוקרטיה, הוא הפך לנשיא המדינה. הטריילר מבטיח ביו-פיק סטנדרטי למדי, אם כי מקצועי ומעניין, כפי שניתן לצפות מבמאי כל כך ותיק. אני מניח שהרקורד של הבמאי, והעובדה שחברי האקדמיה האמריקאית היותר מבוגרים (ונהוג לומר שהם בהחלט נוטים יותר לגיל הזה) אכן זוכרים את השם הזה, לך ואלנסה, אני מניח שכל אלו יוכלו לדחוף את הסרט הזה קדימה, לשלב הבא. אני לא בטוח עד כמה הסרט הזה טוב (הוא מוקרן בפסטיבל חיפה השבוע. אני כנראה לא אמצא לו זמן), אבל סביר להניח שהוא לא רע, והוא מועמד מספיק אטרקטיבי כדי לעבור שלב.

טאיוואן – נשמה (דיבוק). בימוי: צ'ונג מונג-הונג

מצד אחד, זה סרט שנראה לי מעניין ומסקרן מאוד. מצד שני, נדמה לי שאין לו סיכוי באוסקר. סיפורו של בחור צעיר, טבח במסעדה יפנית בטאיוואן. יום אחד, ללא סיבה נראית לעין, הוא נכנס למעין טראנס. הוא מפסיק לדבר ולאכול, ומתנהג כאילו אינו מכיר את הסובבים אותו. חבריו לעבודה לוקחים אותו להרים, אל אביו, להחלמה. אבל המצב רק מחמיר. גם אביו ואחותו נדמים לו כזרים. וסדרה של מעשי רצח חשודים מתחילה. והכל בגלל שנשמה זרה, דיבוק, השתלט על הבחור הצעיר. אפל, מרתק, אבל ביזארי מדי ואלים מדי לחיך האמריקאי.

מקסיקו – הלי. בימוי: אמאט אסקלנטה

(במקום טריילר לא מתורגם, קטעון קצר מתורגם לאנגלית)

בקטגוריית "אין לו סיכוי בחיים" נמצא הסרט הזה. זוכה פרס הבימוי בפסטיבל קאן האחרון, ובכל זאת, אין לו סיכוי. כמו הבחירה הטאיוואנית, גם כאן מפלס האלימות אמור להיות גבוה מאוד, אבל בניגוד לאותו טאיוואני, שעל פניו נראה מעניין, "הלי" נראה לי סרט שחוגג את האלימות שלו, נהנה ממנה, ואני סולד מסרטים כאלו בד"כ (הסרט הוקרן בפסטיבל ירושלים האחרון, והיתה לי אפשרות לראות אותו. ויתרתי). הלי משם הסרט הוא בחור בן 17, וכבר נשוי ומטופל בתינוק. הוא גר עם משפחתו בבית אביו ביחד עם האבא והאחות הקטנה בת ה-12, שכבר יוצאת עם בחור בן 18, טירון בבית ספר לשוטרים. האחות והחבר נחושים להתחתן, והכסף אמור להגיע מחבילת סמים שנמצאת במקרה ומוחבאת אצל הלי. אבל במקום שיש סמים, יש גם הרבה דורשים, והם לא אנשים עדינים במיוחד. שמה של האלימות הקיצונית בסרט יצא למרחוק, והוזכר אפילו שיש בסרט הזה סצינת הבערת אשכים. אני לא חושב שהאקדמיה האמריקאית תרצה להעניק פרס או מועמדות לסרט כל כך אלים.

הפיליפינים – טראנזיט. בימוי: חנה אספיה

הפיליפינים שולחים לאוסקר האמריקאי סרט שמתרחש כולו בישראל, ודובר בחלקו הגדול עברית. עכשיו גם הם מטפלים בבעיית העובדים הזרים. רק שהפעם זה מגיע מהצד שלהם. של הזרים עצמם. אח ואחות, הוא מטפל בזקנים והיא עוזרת בית – שניהם מנסים לשרוד את הג'ונגל הישראלי, הרודף את הזרים, מצר את צעדיהם, ומאיים עליהם מכל הכיוונים בגירוש. לכאורה זה נושא ראוי, אבל מצפיה בטריילר נדמה לי שמדובר בעבודה שקולנועית נראית חובבנית למדי. אין באמת משחק מרשים, והצילום נראה יותר דוקומנטרי. אין כאן משהו שבאמת ימשוך את תשומת הלב, מעבר לעניין שמדובר בנושא חשוב, ואולי דווקא בגלל שמדובר בנושא חשוב מגיע לאנשים האלו סרט טוב יותר, שיפנה את תשומת הלב העולמית למה שהולך כאן. אבל את זה אפשר לעשות רק בעזרת תסריט, משחק, צילום, ובימוי מושקעים. ואת כל זה נדמה שחסר כאן. ולכן גם הסרט הזה כנראה לא יגיע רחוק (לא באוסקר ולא בכלל).

בריטניה – מטרו מנילה. בימוי: שון אליס

הפיליפינים בוחרים לשלוח לאוסקר סרט שמתרחש בישראל. והבריטים שולחים לאוסקר סרט שמתרחש בפיליפינים. אבל צחוק הצידה, נראה לי שמדובר בסרט עם סיכוי לא קטן לעבור לשלב הבא.

שון אליס. ידעתי שהשם הזה מוכר לי. חיפוש קטן גילה לי מהיכן: הוא כבר היה מועמד לאוסקר בעבר. על סרטו הקצר Cashback. אח"כ הסרט הקצר הורחב לפיצ'ר באותו שם, שאפילו הופץ כאן (לא בהצלחה). מאוד אהבתי את הסרט ההוא. בבסיסו עמדה סיטואציה בה בחור צעיר עוצר את הזמן, פשוטו כמשמעו, ובעוד כולם וכולן בפריז, קפואים מתנועה, הוא מפשיט בחורות ומתבונן בגופן העירום. את הפרמיס השובב הזה הפך שון אליס להרהור פילוסופי מקסים, חכם, ואווירתי (ערן קולירין עשה מהרעיון הזה את "ההתחלפות"). עכשיו שון אליס חוזר, ומצפייה בטריילר ומקריאה על הסרט אני מתרשם שמילת המפתח היא אווירה. כמו ב Cashback שהיה קומדיה משעשעת, אבל בלי הקצב הקומי, אלא איטית יותר, כך "מטרו מנילה" הוא דרמת פשע, בלי הקשיחות, אלא משהו יותר איטי, מהורהר, שבונה מתח לאט. הפעם נסע אליס לפיליפינים, שם הוא מספר סיפור על זוג כפריים עניים הנאלצים לחפש עבודה בעיר הגדולה. היא מוצאת עבודה מפוקפקת כמארחת, והוא מתחיל לעבוד כנהג של משאיות משורינות. הבוס שלו לוקח אותו תחת חסותו, עוזר לו, אבל על העזרה הזו הוא יצטרך לשלם בגדול עת הוא יתבקש לעזור לו בתכנון פשע שמעורב בו כסף גדול, אלימות, וגורל חיים שלם. שון אליס כבר הוכיח את יכולותיו בעבר, והסרט הזה כבר זכה בפרס הקהל בפסטיבל סאנדאנס האחרון, כך שאני מאוד מקווה לפגוש את הסרט הזה מתישהו בעתיד, ויותר מכך, נדמה לי שיש לסרט הזה סיכוי לא רע לעבור לשלב הבא באוסקרים.

עד כאן להפעם. ועכשיו, חזרה לפסטיבל. צפו לעוד עדכונים מהפסטיבל בהמשך היום.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מחשבה אחת על “אוסקר שפה זרה 2014: מקבץ רביעי

  1. בנגלדש – בקשר לשאלה שלך… את האמת זה בערך מה שאמרתי עד שלפני כ2-3 שנים, ראיתי את הנציג הבנגלשי לאוסקר מ2010, Third Person Singular Number (ניתן לראות אותו בyoutube) של אותו הבמאי, אומנם הסרט עצמו די בינוני, אבל הצילום שלו הפתיעה אותי לטובת (לעניין השאלה) ולדעתי היה לאחד הטובים של אותו השנה.

    ברזיל – מוקרן בחיפה, אבל ניתן למצוא גם באוזן.

    סלובקיה – קלטה בול בלי לראות את הסרט, הוא גם אלים למדי…

    מקסיקו – בלי קשר לסרטים אחרים שהשתתפו בקאן השנה אני חושב שאסקלנטה זכה בצדק בפרס הבימוי בקאן, אם כי יש סיכוי קלוש שיוכל להתברג ב9 או אפילו בחמישייה דרך "וועדה המיוחדת" (ראה את "ראש שור" ו"שן הכלב").

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s