פסטיבל חיפה 2013: לא החיים שלך

אז ישבתי בחדר העיתונאים, כותב וממשיך להתעדכן בסרטים שהמדינות השונות שולחות לאוסקר. בדיוק גיליתי שבלגיה שולחת לאוסקר סרט שנקרא "קריסת המעגל השבור", והנה, הוא בדיוק מופיע בלו"ז. ממש עכשיו מתחילה ההקרנה. מה, לוותר על "לא החיים שלך" ? חככתי וחככתי בדעתי עד שעבר הזמן (היה הפרש של רבע שעה בין שתי ההקרנות). אז הלכתי עם התוכנית הראשונה שלי – לראות סרט דוקומנטרי ישראלי. והתוצאה: לא הסרט הכי גדול בעולם, אבל סרט מאוד מעניין, לדעתי עצוב מאוד, ומאוד מעורר מחשבה.

את הסרט הזה פגשתי הרבה לפני שהיה מוכן, עת הוצג לפאנל משקיעים בפורום הפיצ'ינג של קו פרו לפני שנתיים. מאוד סיקרן אותי לדעת מה יצא מכל זה. התוצאה מהורהרת, מלאה תוגה ומחשבה על התפוצצות בועה. על קריסת קונספציה של דור שלם.

טל שפי ילדה את קאיה בעת שטיילה בנפאל. אביה היה כנראה רומן חולף. אהבה חופשית, סמים, הצורך להשתחרר ממסגרות – הכל פעם בטל שפי, והיא העבירה את זה הלאה, לבת שלה, קאיה. אבל לחופש יש מחיר. והמחיר הזה הוא נושא הסרט. הסרט מרפרף על תחנות בחייה של קאיה הצעירה. כבר מהרגע הראשון של הסרט ברור שהיא בחורה פגועה. אבודה. היא יודעת כל הזמן מה היא לא רוצה. היא לא יודעת מה היא כן רוצה.

זאת קאיה. הבת של טל שפי. לב הסרט. מתוך "לא החיים שלך".

זאת קאיה. הבת של טל שפי. לב הסרט. מתוך "לא החיים שלך".

כל הסרט מתרחש בגואה, וסוקר תחנות בחייה של קאיה. היא הפכה להיות מתאגרפת כי אמה שלה צחקה עליה ואמרה לה שהיא לא תעז בחיים. אבל האמא הפכה להיות מעין Soccer mom, מעודדת ודוחפת. אז כשקאיה הבינה שהאם מתעניינת באגרוף יותר ממנה היא הפנתה את הגב לאיגרוף והפסיקה. היא עשתה סמים, וסקס (ומדברי האם בסוף ההקרנה – כבר יש לה ילד) – והאם נותנת לה חופש. שומרת מרחוק, אבל לא מציבה לה גבולות. וקאיה, להבנתי, מצטיירת ב"לא החיים שלך" כילדה אבודה. היא יודעת מה היא לא רוצה לעשות: היא לא רוצה להיות אמא שלה. היא לא יודעת מה היא כן רוצה לעשות. קאיה קיבלה חופש מוחלט מאמא שלה. והמחיר הוא שוקת שבורה. חוסר כיוון בחיים.

ילדי הפרחים של שנות ה-60 לא הצליחו לשנות את העולם בסופו של דבר, והפכו ליאפיז של שנות ה-80. טל שפי חיה את החלום האמריקאי ההוא של שנות ה-60: לעשות מה שאת רוצה מתי שאת רוצה. בלי הגבלות. בלי עכבות. אבל נוהגים לומר שילדים צריכים גבולות. וגבולות נוגדים את החופש. להבנתי, קאיה, הבת, מצטיירת כיצור אבוד בדיוק בגלל זה: בגלל שלא היו לה גבולות. והשאלה הזו, של מחיר החופש, היא הלב הרגשי, המסקנה העצובה של הסרט הזה: אולי כל התורה הזו של ילדי הפרחים היא בעצם חלום בלתי אפשרי. רוב הישראלים שנוסעים להודו עושים סמים, חיים את החופש לשנה-שנתיים, ואז חוזרים לארץ, לומדים, רוכשים מקצוע, מתחתנים, עושים ילדים ומסובבים את הגלגל. מתברגנים. טל שפי חיה באמת את החלום הזה. אבל הוא לא אפשרי. הוא בא עם תג מחיר.

כסרט "לא החיים שלך" נמשך כשעה, אבל הוא היה יכול להיות קצר יותר. אין בו קו סיפורי מנחה, והוא יותר בנוי כרסיסי מכתבים של האם לבת. בפעם השלישית שהוויס אובר של האם מופיע זה כבר מתחיל לעצבן. ועדיין, משהו בסרט הזה הוציא אותי לרחוב עם חנק בגרון. עם מחשבות. אולי החופש האולטימטיבי לא אפשרי. אולי.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s