פסטיבל חיפה 2013: משמרת לילה

סרט דוקומנטרי ישראלי חדש מאת היוצר של "המורה אירנה". סבבה. נשמע מעולה.

סרט דוקומנטרי המלווה שוטר ממוצא אתיופי בסיוריו בשכונת קרית משה ברחובות, השכונה שבה אחוז התושבים יוצאי אתיופיה הוא הגבוה בישראל. נשמע מעניין.

התוצאה: "המורה אירנה" זה לא. זה גם לא סרט רע. זה סרט סביר, שמחזיק את זמן המסך שלו. וזהו. לא הרבה יותר.

עיקר ההצלחה של "המורה אירנה" היתה בתיאור חסר המחיצות של הדמות החזקה ויוצאת הדופן שבמרכזו (היא המורה אירנה). עם אהבה גדולה בלב, אבל עם הקפדה גדולה על משמעת, המורה אירנה מצליחה לגדל ילדים לתפארת (והסרט ההוא גם נצמד אליה בבית והראה שבאמת אין לאישה הזו דבר בחיים מלבד הדאגה לילדים). גם "משמרת לילה" הוא סרט דמות, אבל הצרה איתו שדמות השוטר שבמרכזו היא לכל היותר דמות חביבה ונעימה. אין לה חצי מהעוצמות של המורה אירנה. אין לו את הכוח הנפשי העצום שלה. אין לו לא את הכריזמה ולא את האנרגיה של המורה אירנה. או לפחות לא רואים את זה בסרט. ובהתאמה: "המורה אירנה" הוא סרט נהדר עם שיאים רגשיים עוצמתיים. "משמרת לילה" הוא סרט נחמד. וזהו.

השוטר רפי בפעולה. מתוך "משמרת לילה"

השוטר רפי בפעולה. מתוך "משמרת לילה"

את ההבדלים אפשר לחוש ב להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2013: אחרי הים

מתוך התחרות הישראלית דגמתי כבר את רוב הסרטים. את רובם ראיתי בהקרנות האקדמיה. את "לוויה בצהרים" הנהדר ראיתי אתמול. ואת "אחרי הים" היום. ואיזה הבדל. "לוויה בצהרים" הוא סרט רזה מבחינת תסריט, אבל עשיר מאוד בכל אספקט קולנועי אחר. "אחרי הים" הוא ההפך: הוא מושקע מאוד, ויש בו שחקנים אדירים (ליאור אשכנזי מהצד הישראלי, ונילס ארסטרופ הגדול, מר "נביא" בשבילכם, מהצד הצרפתי), אבל הסרט הוא נפילה.

יש ל"אחרי הים" סיפור מעניין דווקא: על שפת ים בצרפת נמצא גבר מחוסר הכרה. אין עליו מסמכים, והוא לא מדבר. הוא מובא אל חדר מיון לקבלת טיפול ראשוני, ובינתיים מוזעק אל חדר הטיפולים קצין משטרה ממחלק הנעדרים כדי לנסות לפתור את התעלומה. אבל נדמה שיוסי אבירם, הבמאי, לא מתעניין בסיפור שהוא עצמו מספר. נקודת המוצא של התסריט (זו שבה גבר עלום שם נמצא על שפת ים) מגיעה אל הסרט רק אחרי יותר מחצי שעה של אקספוזיציה מעייפת. אה, "מעייפת". זאת המילה ש להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2013: דבש

למי הזכות על החיים האלו?

לפני כמה שנים כל מדינת ישראל הזילה דמעה כשנודע סיפורו של קריין החדשות של גלי צה"ל, עדי טלמור. הוא סיים את חייו בעזרת ארגון שוויצרי המסייע לחולים סופניים להתאבד. ובדיוק על זה מספר "דבש". על בחורה צעירה המסתתרת בשם הקוד "דבש", ההולכת עם החולים הסופניים צעד צעד עד הרגע האחרון בחייהם. הסרט משרטט את התהליך בדקדקנות, ומתעכב על שלבי התהליך בפירוט כדי להראות שיש תקנון מדויק לאיך ומה צריך לעשות.

אבל מה אם האדם המבקש עזרה בהתאבדות אינו חולה סופני? מה אם הוא סתם רוצה להתאבד? לא טוב לו בחיים. הוא בודד. הוא כבר עשה וראה דברים, ונמאס לו. למי יש רשות להגיד לו : קח את עצמך בידיים. החיים יפים. בוא אני אשיג לך כתובת של פסיכולוג טוב. למי יש רשות להגיד לו: בבקשה. תעשה מה שאתה רוצה. אלו החיים שלך. האם מותר לעזור לו להתאבד? ולמה לא בעצם?

"דבש" הוא סרט עם שאלות פילוסופיות מאוד מעניינות המתווכות לקהל דרך סיפורה של "דבש", בחורה צעירה ואידאליסטית. היא מאמינה במה שהיא עושה. היא מאמינה שהיא עוזרת לאנשים החולים. והסיפור של האיש המבוגר שמבקש לסיים את חייו סתם כך מערער אותה. מערער את כל תפיסת עולמה. מערער את כל חייה. ולריה גולינו, השחקנית הנהדרת (והיפה. בביקורה בחיפה השבוע ראיתי אותה מקרוב. היא כבר 30 שנה שחקנית, והיא עדיין מ-א-ו-ד יפה) מביאה לחיפה את סרטה הראשון כבמאית, והיא מתגלה כאן כאישה רגישה ונבונה.

השחקנית הנהדרת ולריה גולינו מביימת לראשונה. כך היא נראית היום.

השחקנית הנהדרת ולריה גולינו מביימת לראשונה. כך היא נראית היום.

האישה במרכז הסיפור מעורערת גם היא. היא חושבת ש להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2013: לוויה בצהרים

אני אוהב סרטים כאלו. סרטים עם קצב איטי, אבל לא איטי מדי, סרטים בהם ניכרת עבודת בימוי אינטלגנטית השולטת בקצב, סרטים בהם יש גם סיפור וגם דיון פילוסופי מעניין. "לוויה בצהרים" עונה על רוב הקריטריונים. לחובתו אפשר לומר שהתסריט אולי קצת רזה מדי, ולכן הסרט לא מצליח באמת ללחוץ על בלוטת הדמעות. אבל הוא כל כך יפה, שזה נסלח.

עד כמה שהבנתי הסרט מנסה לדבר על מעמדה הנחות של האישה, ועל המקור של המציאות העגומה הזו – החינוך. בסרט שנדמה כתקופתי (זה לא מצוין בפירוש, אבל מכל העיצוב המוקפד, לא נראה שהסרט מתרחש במאה ה-21), במושב נידח, אישה חיה בצל בעלה. הוא הולך לעבודה, והיא מחכה לו שישוב. היא מכינה לו אוכל, מגישה לו מגבת לאמבטיה, ומגישה לו את גופה לעשות בו אהבה כפי שהוא רוצה. אבל יש בה גם מרידות קטנות. היא עושה טיולים למעין אתר ארכיאולוגי המשמש שטח אימונים של הצבא. הכניסה לשם אסורה, אבל היא הולכת בכל זאת. נוצר שם קשר אסור עם חייל סורר. והיא גם לוקחת לטיוליה את הבן של השכן. למרידות האלו יש מחיר טראגי.

השכיין שלא ישיין. מתוך "לוויה בצהרים"

השכיין שלא ישיין. מתוך "לוויה בצהרים"

אז האם האשה צריכה אכן להמשיך לקרוא