פסטיבל חיפה 2013: דבש

למי הזכות על החיים האלו?

לפני כמה שנים כל מדינת ישראל הזילה דמעה כשנודע סיפורו של קריין החדשות של גלי צה"ל, עדי טלמור. הוא סיים את חייו בעזרת ארגון שוויצרי המסייע לחולים סופניים להתאבד. ובדיוק על זה מספר "דבש". על בחורה צעירה המסתתרת בשם הקוד "דבש", ההולכת עם החולים הסופניים צעד צעד עד הרגע האחרון בחייהם. הסרט משרטט את התהליך בדקדקנות, ומתעכב על שלבי התהליך בפירוט כדי להראות שיש תקנון מדויק לאיך ומה צריך לעשות.

אבל מה אם האדם המבקש עזרה בהתאבדות אינו חולה סופני? מה אם הוא סתם רוצה להתאבד? לא טוב לו בחיים. הוא בודד. הוא כבר עשה וראה דברים, ונמאס לו. למי יש רשות להגיד לו : קח את עצמך בידיים. החיים יפים. בוא אני אשיג לך כתובת של פסיכולוג טוב. למי יש רשות להגיד לו: בבקשה. תעשה מה שאתה רוצה. אלו החיים שלך. האם מותר לעזור לו להתאבד? ולמה לא בעצם?

"דבש" הוא סרט עם שאלות פילוסופיות מאוד מעניינות המתווכות לקהל דרך סיפורה של "דבש", בחורה צעירה ואידאליסטית. היא מאמינה במה שהיא עושה. היא מאמינה שהיא עוזרת לאנשים החולים. והסיפור של האיש המבוגר שמבקש לסיים את חייו סתם כך מערער אותה. מערער את כל תפיסת עולמה. מערער את כל חייה. ולריה גולינו, השחקנית הנהדרת (והיפה. בביקורה בחיפה השבוע ראיתי אותה מקרוב. היא כבר 30 שנה שחקנית, והיא עדיין מ-א-ו-ד יפה) מביאה לחיפה את סרטה הראשון כבמאית, והיא מתגלה כאן כאישה רגישה ונבונה.

השחקנית הנהדרת ולריה גולינו מביימת לראשונה. כך היא נראית היום.

השחקנית הנהדרת ולריה גולינו מביימת לראשונה. כך היא נראית היום.

האישה במרכז הסיפור מעורערת גם היא. היא חושבת שהיא בקונטרול, אבל גם היא קופצת מגבר אחד לשני, כל הזמן בתנועה, יודעת כל הזמן מה לעשות ואיפה להיות. לכאורה הכל מסודר ומתוכנן. רק לכאורה. כי בקלות כל עולמה מתפרק. היא נזקקת לדמות האב הזו לא פחות מכך שהאיש המבוגר שמבקש להתאבד זקוק לחום אנושי. יחסי האב-בת המתפתחים ביניהם מרגשים, וגולינו מתארת אותם בסבלנות. היא כועסת עליו. היא מבינה אותו. הוא משהה את ההתאבדות שלו. היא נוסעת אליו. הוא נוסע אליה. הם נפגשים. מדברים. שותים קפה. הוא עדיין נשאר בשלו, אבל עדיין לא מתאבד. עד ש…

גולינו ליהקה לתפקיד הראשי את יסמין טרינקה,שחקנית שלא הכרתי עד עכשיו. טרינקה היא כולה רגש עצור. קפסולת אמוציות מתהלכת. היא נוכחת ברגעים קשים מאוד, בהם אנשים שותים רעל, והיא מתאפקת. וכשהיא מתפרצת נהר הרגשות שוטף. בהיותה שחקנית בעצמה, גולינו ידעה להדריך את כל השחקנים, ובמיוחד את טרינקה, לתעל את הרגשות להתפרצויות מדודות. "דבש" הוא סרט מתוכנן מאוד, מושקע מאוד, וזה ניכר. יש באלאנס יפה מאוד בין הדיון הפילוסופי לבין הסיפור הנפרס על המסך.

קרלו צ'קי (שמספק לא מעט רגעים של קומיק ריליף) ויסמין טרינקה ב"דבש"

קרלו צ'קי (שמספק לא מעט רגעים של קומיק ריליף) ויסמין טרינקה ב"דבש"

רק הסצינה האחרונה של הסרט היא עדות לכך שזהו סרטה הראשון של גולינו כבמאית. לכל אורך הסרט יש כאן דיון באחריות על החיים,ללא תשובה באמת. ללא קביעה מה נכון ומה לא נכון. ולכל אורכו נמנע "דבש" מלהכניס את עניין הדת למשוואה. הרבה יאמרו שרק לאלהים יש זכות להחליט החלטות של חיים ומוות. "דבש" של ולריה גולינו מסתובב בסביבה ארצית, לא מתעסק בשאלות של דת. למעט הסצינה האחרונה, המתרחשת דווקא במסגד. לא משנה לי אם זה נצרות, או אסלאם, או יהדות. האלהים הוא אותו אלהים. והעובדה שהוא נכנס בכל זאת לסרט, בדלת האחורית, רק בסצינה האחרונה, מראה לי על חוסר בטחון של במאית של סרט ראשון. אבל זה נסלח בעיניי, כי כל שאר הסרט מרתק (גם רגשית וגם אינטלקטואלית). יש בו קצב מדוד וטון רציני, אבל גם כזה שיודע לעבור לרגעי שחוק מדי פעם. למרות הנושא כבד הראש, "דבש" הוא לא מה שנקרא סרט 'כבד'. יש בו שליטה מוחלטת בטון הסרט, בצילום מרהיב שלא לוקח את הפוקוס מהשחקנים, ובעיקר בעבודה רגישה עם השחקנים.

ולריה גולינו חוזרת עכשיו לאיטליה, שם היא חוזרת ל Day job  שלה – לצלם עוד סרט כשחקנית. אני כבר מחכה לסרט הבא שלה כבמאית. "דבש" הוא הבטחה עצומה לבאות (והוא טוב מאוד בפני עצמו).

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s