פסטיבל חיפה 2013: לוויה בצהרים

אני אוהב סרטים כאלו. סרטים עם קצב איטי, אבל לא איטי מדי, סרטים בהם ניכרת עבודת בימוי אינטלגנטית השולטת בקצב, סרטים בהם יש גם סיפור וגם דיון פילוסופי מעניין. "לוויה בצהרים" עונה על רוב הקריטריונים. לחובתו אפשר לומר שהתסריט אולי קצת רזה מדי, ולכן הסרט לא מצליח באמת ללחוץ על בלוטת הדמעות. אבל הוא כל כך יפה, שזה נסלח.

עד כמה שהבנתי הסרט מנסה לדבר על מעמדה הנחות של האישה, ועל המקור של המציאות העגומה הזו – החינוך. בסרט שנדמה כתקופתי (זה לא מצוין בפירוש, אבל מכל העיצוב המוקפד, לא נראה שהסרט מתרחש במאה ה-21), במושב נידח, אישה חיה בצל בעלה. הוא הולך לעבודה, והיא מחכה לו שישוב. היא מכינה לו אוכל, מגישה לו מגבת לאמבטיה, ומגישה לו את גופה לעשות בו אהבה כפי שהוא רוצה. אבל יש בה גם מרידות קטנות. היא עושה טיולים למעין אתר ארכיאולוגי המשמש שטח אימונים של הצבא. הכניסה לשם אסורה, אבל היא הולכת בכל זאת. נוצר שם קשר אסור עם חייל סורר. והיא גם לוקחת לטיוליה את הבן של השכן. למרידות האלו יש מחיר טראגי.

השכיין שלא ישיין. מתוך "לוויה בצהרים"

השכיין שלא ישיין. מתוך "לוויה בצהרים"

אז האם האשה צריכה אכן להישאר במטבח, או להשתחרר סופית מכבלי הגבר? סוף הסרט, אגב, אינו חד משמעי. המעשה שהאישה עושה בסוף אמנם ברור ונהיר, אבל מה שלא ברור האם היא עושה את זה מיוזמתה, או בגלל שהגבר הכריח אותה (בסצינה שלפני כן רואים את הגבר מתגלח, עם פוקוס מאוד מודגש על סכין הגילוח). זה יפה בעיניי שהסוף פתוח. זה מותיר מקום למחשבה. זה מראה על אינטלגנציה בבימוי.

אבל זהו רק חלק קטן. כל אספקט יצירתי בסרט הזה פשוט נהדר. והכל מתנקז לעבודת בימוי מעוררת התפעלות של אדם סנדרסון: החל מבחירת הלוקיישנים המדהימה, דרך שמירה על קצב מדוד ואוירה מסתורית, צילום נהדר בגוונים חמים של צהוב, ובעיקר עבודת משחק מצוינת של צוות השחקנים, בהובלת השחקנית הראשית הילה וידור. עבודת המשחק של וידור מדויקת מאוד: הדרך שבה היא סיגלה לעצמה הליכה עכברית, מכונסת בעצמה, את הורדת הראש ומבט מלמטה למעלה בגברים, את האינטונציה של הדיבור, את הפאוזות – הכל מצטרף לבניית דמות חכמה, כזו שגם מוגדרת מאוד, וגם מאוד אמיתית. היא כאילו צעד אחד לפני הפיכת איפיוני המשחק האלו למנייריות, אבל היא לא עוברת את הגבול. והיא מחזיקה את הסרט ביד חזקה ובטוחה. עוזרים לה יובל ינאי, מישהו שלא הכרתי עד עכשיו, בתפקיד בעלה (גם כאן, יש המנעות מסטריאוטיפיזציה של הדמות. הוא גבר טיפוסי , אבל גם מאוד ריאליסטי), וגם מירב גרובר כאן בתפקיד קטן ומרגש.

השימוש שאדם סנדרסון עושה במוסיקה מצוין ומוסיף הרבה עניין ורגש, ובכלל נדמה שאדם סנדרסון מביים כאן את סרטו ה-16, ולא את השני (ואת הראשון סולו). יש כאן יד בטוחה של במאי שיודע בדיוק מה לעשות, איך, ומתי. ותצוגת הבימוי הזו מרשימה ומכסה על פגם אחד או שניים שיש בסרט. "לווייה בצהרים" הוא סרט מעניין ויפהפה שעוד נשמע עליו.

הקרנה נוספת :  ב-27/09

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “פסטיבל חיפה 2013: לוויה בצהרים

  1. די ברור שמדובר בתקופה שסביב קום המדינה.
    המכוניות והציוד של החיילים רומזים לשנות הארבעים או החמישים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s