פסטיבל חיפה 2013: חטיפה בלב ים

כשהתפרסמה תכניית הפסטיבל הרגשתי אכזבה מסוימת. לא מעט סרטים ששמעתי וקראתי עליהם, סרטים שהוקרנו בפסטיבלים בחו"ל או סרטים שהיו מועמדים לפרסי אקדמיה במדינות המוצא שלהם, לא מעט סרטים שסיקרנו אותי לא הגיעו לחיפה. במקומם אוצרי הפסטיבל הביאו סרטי מפיצים (סרטים שעומדים לצאת בקרוב למסכים, או שכבר יצאו) ו/או סרטים עלומי שם. הסרט היחיד שהעלה לי את מפלס ההתרגשות היה "חטיפה בלב ים", זוכה פרס האקדמיה הדנית השנה.

ובסופו של דבר, 19 סרטים לאחר מכן, אני חייב להודות: אוצרי פסטיבל חיפה דווקא עשו עבודה מצוינת. היו לי כמה הפתעות טובות מאוד שהגיעו ממקומות לא צפויים (אהבתי במיוחד את "של" הסקוטי, ואת "דבש" האיטלקי). ודווקא הסרט שחיכיתי לו כל כך, שאותו השארתי לסוף (כדי להשאיר לי טעם טוב), דוקא הוא איכזב אותי קשות.

"חטיפה בלב ים" הוא סרט על, ובכן, חטיפה. בלב ים. יש בו בעיקר מעין משחק שח מט בין החוטפים לבין חברת האם. המשא ומתן ביניהם הוא עיקר הסרט. אבל הבמאי עושה כאן כמה טעויות. בכלל, נדמה לי שהבמאי מתרחק מכל אלמנט דרמטי. כאילו הוא בכוח נמנע מלרגש, מלסחוף אותי אל תוך הסיפור. וכך הסרט הופך להיות אנמי למדי.

לאחר שתי סצינות קצרות, המציגות את הדמויות (הטבח של הספינה מצד אחד, ואת המנכ"ל המעונב והגאוותן של החברה בדנמרק בצד השני) אנו מיד עוברים אל תוך המשא-ומתן. אין בסרט אין סצינת ההשתלטות. אין . הסצינה שאמורה להתניע את כל הסיפור, היא פשוט לא נמצאת כאן. פשוט אומרים לנו שזה קרה. אבל זה לא נמצא בסרט. כאילו מדובר כאן בסרט דל תקציב. כאילו לא היה כסף לצלם סצינת קרב קצרה עם רובים ויריות. אה, יריות. כל פעם שכבר יש יריה בסרט (אחת מהן, חשובה, ממש בסוף) – לא מראים את זה. הבמאי החליט שהוא נמנע בכוח מדרמה. שהוא עושה סרט יבש.

גם בצד הדני, כשהמנכ"ל צריך לבשר בשורות רעות, הוא נכנס לחדר עם מי-שזה-לא-יהיה, ואומר לו משהו. מה הוא אומר לו, ואיך ההוא מגיב – לא ידוע. הבמאי החליט להעמיד את המצלמה מחוץ לחדר ולהוריד את הווליום. הבמאי החליט שהוא נמנע בכוח מדרמה. שהוא עושה סרט יבש.

זה המנכ"ל. סרט יבש, "חטיפה בלב ים"

זה המנכ"ל. סרט יבש, "חטיפה בלב ים"

אבל הכי מרגיז – אני מעריך ש להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2013: 15 שנה ועוד יום

לא תכננתי להיכנס לסרט הזה, אבל נפתח לי חלון עד הסרט הבא, ופתאום גם למדתי שזהו הסרט שספרד שולחת השנה לאוסקר, אז נכנסתי.

זה די ברור לי למה הספרדים שולחים את הסרט הזה לאוסקר. זה סרט מתחנף. זה סרט נוסחתי. זה סרט שכאילו בנוי לפי הספר. ולכן הוא גם כל כך ניכר אותי. "15 שנה ועוד יום" כל כך מתנחמד שזה דחה אותי.

בחור צעיר בן 14 הוא עושה צרות מקצועי. הוא מורחק מבית הספר, ואימו, המגדלת אותו לבד, אובדת עצות. היא שולחת אותו אל אביה, גמלאי צבא קשוח, כדי שיכניס בו קצת משמעת. אבל גם הוא ניצב תמה למראה חוסר האכפתיות המוחלט של הבחור. עד שקורה משהו פטאלי, ומסתם מעשי קונדס הכל הופך למשהו פלילי שגם עולה בחיי אדם.

הבעיה בסרט הזה היא שהכל בנוי עם פינות מעוגלות. מוחלק ומעובד כדי שיהיה קל לעיכול. המוסיקה נכנסת בדיוק כמו שכתוב בספר. נגיעות פסנתר קלות, ואז העלאת הווליום של כלי המיתר. כדי שתדעו מתי להתרגש. וגם התסריט לא קיצוני מדי. כדי לא להרתיע. הבחור הצעיר הזה כל כך מנותק, כל כך כועס על כל העולם, אבל אין בסרט אף מקרה קיצוני שיסביר למה הוא ככה. יש רק כמה מעשי קונדס של נערים. לא משהו שבאמת יסביר את המצב. לא משהו שילך לקיצון.

היחידה שבאמת הזיזה לי משהו בסרט הזה היא מריבל ורדו.

מריבל ורדו הנהדרת ב"15 שנה ועוד יום"

מריבל ורדו הנהדרת ב "15 שנה ועוד יום"

השחקנית הזו להמשיך לקרוא